חוצה ישראל לנשים (ברכב 4X4) פסח 2019 – יומן מסע

בזמן שטיילתם בין כלניות ואכלתם ‘על האש’, קבוצת נשים מדהימה יצאה עם רכבי 4X4 למסע אמיץ של חמישה ימים בשטח – ‘חוצה ישראל לנשים’ יומן מסע

מאת: ויקי דבורקין

תמונות: אורית גררו-צילומי שטח

השנה יצאתי למסע חוצה ישראל בפעם השנייה, גם הפעם חששתי, התבשלתי עם עצמי והתלבטתי האם אעמוד באתגרים הלא פשוטים שמצופים ממני. דאסטר, לינת שטח, ארגון של DACIA איזה אתגרים אתם בטח שואלים… נהיגה ברכב עם גיר רגיל ציוד לכל המסע שלא ייחסר שום דבר, ניתוק מציוויליזציה, חוסר בקליטה ברוב הזמן של המסע , אינטראקציה בין הבנות והתמודדות עם פחד גבהים. אך, אהבת נהיגת השטח חזקה ממני!.

בלב שלם החלטתי שאני כן יוצאת למסע. שמה בצד את כל המטלות לפני החג ומפנה זמן לעצמי. שבועיים לפני המסע נפגשנו כל המשתתפות עם המדריכים נמרוד ובני במשרדיי אביב.

את רוב הבנות הכרתי משנה שעברה וזה שימח אותי מאד. חלק היו חדשות וגם אותן שמחתי לפגוש. הצגנו את עצמנו בקצרה ונמרוד התחיל את התדרוך. הוא חזר כל פעם מחדש והדגיש שההצלחה של המסע שלנו תלויה במשמעת עצמית, הקשבה למדריכים, בדיקה יסודית של הרכבים (לשמחתי, את הרכב שלי לא הייתי צריכה לבדוק, כי הוא היה חדש לגמרי) ועמידה בזמנים.

במפגש הזה, בשונה משנה שעברה הייתי פחות לחוצה כי ידעתי לקראת מה אני הולכת. ידעתי שאני יכולה לסמוך בעיניים עצומות על המדריכים. רק העניין של הגיר הרגיל ישב עמוק בתוכי, הריי אני רגילה לרכב אוטומטי וברכב ידני אני נוהגת רק בחו”ל בכבישים סלולים.

לאחר מפגש ההכנה מייד הרמתי טלפון לחברתי הטובה לנה שהשתתפה איתי במסע חוצה ישראל בשנה שעברה ואמרתי לה “לנה אנחנו יוצאות עוד פעם למסע חוצה ישראל, תתחילי להתכונן!”. ידעתי שבלעדיה אין מצב שאסתדר, היא תומכת בי ומרגיעה כשצריך. יש לה ניסיון בנהיגת שטח והיא יודעת לארגן ציוד באופן פנומנלי. נפגשתי עם לנה בבית קפה שבוע לפני המסע, עשינו רשימת ציוד ואוכל, מה כל אחת צריכה להביא. הפעם יצאה לנו רשימה די צנועה, למדנו משנה שעברה, מה בדיוק נזדקק במסע, ושאין צורך להביא המון אוכל. זהו, הכל היה סגור סופית היינו מוכנות למסע.

יום ראשון למסע

04:30 כל הציוד שהייתי צריכה להביא כבר היה מסודר ברכב. אספתי את לנה מביתה במודיעין ויצאנו לדרך. נהגתי כל הדרך לנקודת המפגש עם הקבוצה. די מהר התרגלתי לגיר הרגיל ובאיזשהו שלב כבר לא שמתי לב איך אני מעבירה הילוכים. הכל הלך חלק. צחקנו, סיפרנו בדיחות ובלי לשים לב עברנו את הדרך, אחרי שלוש וחצי שעות, הגענו לנקודת המפגש בהר הצפייה – מצפה דדו.

אורית חילקה לנו חולצות עם הלוגו שהיא עיצבה, וכל הבנות הצטלמו בנוף המרהיב שהיה מולנו. נמרוד התחיל בהסבר והדגיש את חשיבות ‘נוהל שיירה’, עבר על נהלי בטיחות ובני חילק מכשירי קשר לכל רכב. עלינו לרכבים והמסע שלנו התחיל רשמית!

ירדנו ברכבים מהר הצפייה בשיירה שנמרוד קבע מראש, נסענו למכרת ברזל. הריח של הפריחה והיער ליווה אותנו כל הנסיעה. במכרה עצרנו למספר דקות להסבר קצר של נמרוד והמשכנו לרכבל של קיבוץ מנרה. לא יכולנו להישאר אדישות לנוף המדהים, הכל היה מלא בפריחה צהובה. ירדנו מהרכבים כדי להצטלם, עוד פעם.

המשכנו דרך נוף הרי נפתלי, משם נשקף מראה אל העמק ואל רמת הגולן. עשינו הפסקת קפה, ישבנו ביחד עם כל הבנות ופטפטנו. הרגשתי שגם הנשים החדשות מתחילות להיפתח. את הקטע הבא של המסע אהבתי במיוחד. בהתחלה חצינו רכב אחר רכב את נחל דישון, לאחר מכן את הקטעים הצרים של נחל הירדן, הנהיגה במים הייתה כיפית לכל הקבוצה ומה שלא פחות שימח אותי שהדאסטר שלי עבר את כל המכשולים בהצלחה רבה.

הרגשתי בטוחה בנהיגה שלי ושמרבית חששותיי נשארו בצד. את העצירה של ארוחת הצהריים עשינו בגשר הפקק על שפת הירדן, האדרנלין זרם בעוצמה ובקושי היה לי תאבון, רק רציתי שנחזור כמה שיותר מהר לנהיגה. המשכנו בדרך הירדן ההררית, המראה שנחשף מול עיניי היה מטורף, לא הפסקתי לתהות ולשאול את לנה האם אנחנו באמת בישראל?, הכל היה ירוק, פורח, פרות שמתחממות בשמש והמון המון מים מסביב. הנוף לגמרי הזכיר לי את אזור צפון איטליה.

את העצירה הבאה שלנו עשינו בגשר כפר הנשיא, הגשר עצמו עם השנים נהרס, אולי בגלל זרם המים החזק של נהר הירדן. המים זרמו בעוצמה חזקה. היה מורגש שהחורף האחרון היה מבורך בגשמים.
התחלנו להתקדם לכיוון מקום הלינה, עברנו את מצפה נח כנרתי ועצרנו לתדלוק, שהמכלים יהיו מלאים ליום הבא. סוף סוף שתינו קפה טוב.

עוד פעם בשיירה הגענו לחניון לילה כשסביבנו חושך מוחלט. הוצאנו מהרכבים את כל הציוד והתחלנו להתארגן ללינה. לנה ואני הרכבנו די מהר את אוהל והלכנו לעזור לבנות החדשות בהתארגנות. ישבנו לאכול כמה בנות ביחד, כל אחת חיממה את האוכל שהביאה ואכלנו ביחד. היה טעים, בהחלט חבורה של בשלניות.

יום שני למסע

בבוקר הרגשתי קצת קשה עם זה שלא התקלחתי. המגבונים היו חברים ממש טובים שלי במהלך המסע. קמנו ב-6, במהרה פירקנו את כל ציוד השינה והעמסנו הכל לרכבים. נותר לנו זמן להכין ארוחת בוקר קלה ולשתות את הקפה של הבוקר. ליערה ביום הראשון של המסע התפוצץ הצמיג והוחלט שאסע איתה למוסך להחליף אותו. שאר הבנות התחילו את המסע של היום השני ואנחנו קבענו עם נמרוד שניפגש איתם לאחר הסידורים במעלה בקעות.

הקבוצה התעכבה מעט, בזמן הזה יערה שכל חייה גרה בבקעות עשתה לי טיול באזור ונהנו מזמן איכות. פתחנו את ערכת הפק”ל, הכנו קפה ואפילו השתזפנו מעט, היה מזג אוויר מושלם. משם התקדמנו ביחד עם כל הקבוצה דרך כביש בקעת הירדן, היינו חייבות לעצור לאכול את המאפה המפורסם עם גבינת עיזים וזעתר. הגענו לצומת אלמוג, תדלקנו את הרכבים שחס וחלילה אף אחת לא תתקע בלי דלק. ירדנו לשטח עברנו את נבי מוסא שהיה עמוס במבקרים ואפילו ראינו שמצלמים באזור הזה סרט. היה מדהים לראות איך הנוף השתנה מהצפון הירוק לאזור ים המלח ההררי.

עברנו את בקעת הורקניה. חצינו את נחל קדרון. הנהיגה נהייתה יותר איטית, נמרוד כל פעם הזהיר אותנו ממכשולים, והבנות השתדלו לשמור על נוהל שיירה, כך עמדנו בזמנים והתקדמנו בקצב טוב. כל פעם התלבטנו עם לנה איזה נוף יותר מרהיב. היה משהו מאוד קסום בכמות ההרים המרשימים שהיו בדרכינו.

ואז הגענו לקטע שממנו חששתי, פחד הגבהים שלי השתלט עליי כשהיינו בדרך למצפה נחליאל. השביל נהיה צר מאוד כאשר בשני צדדיו תהום. ידעתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים, לסמוך על היכולות של הרכב ועל יכולות הנהיגה שלי. מזלי שלנה הייתה איתי, שישר זיהתה את הקושי שלי, ועזרה לי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי. חוץ מזה, מאחוריי היו עוד הרבה רכבים שלא יכולתי לעכב. עברתי את השביל הזה והרגשתי שהלב שלי דופק בחוזקה, גם בגלל שהתגברתי על הפחד וגם מהיופי שהופיע מול עיניי, כל ים המלח על כף היד, רגוע, עוצמתי ומרהיב ביופיו.

מצוקי דרגות. הנהיגה הייתה בחושך מוחלט, נמרוד התעקש לעמוד –התחלנו להתקדם לחניון לילה בקצב נהיגה יחסית מהיר. היינו כבר עייפות מהיום הארוך. הדרך לחניון הייתה קשה עם הרבה פיתולים, עליות וירידות חדות, למרות העייפות היינו צריכות להיות מאוד מרוכזות בדרך. סוף סוף הגענו לחניון, ההתארגנות ללינה הייתה מאוד מהירה למרות שעוד פעם עשינו את הכל בחושך מוחלט, רק עם פנסים על הראש. אכלנו משהו קטן ועפנו לישון.

יום שלישי למסע

בבוקר התארגנו מהר – העמסנו את כל הציוד לרכבים. נמרוד עשה תדרוך נהגים, קמנו ב-7 ויצאנו לדרך. הקטע הראשון של היום הזה היה מעבר תקוע המערבי. קצת חששתי מהאזור הזה כי עברתי אותו גם בשנה שעברה וידעתי לקראת מה אני הולכת וחששתי, שמא הדאצ’יה דאסטר לא יצליח לעבור את זה. בעזרת תדרוך של בני ונמרוד עברנו קטע קטע, רכב אחר רכב. נהגתי בזהירות רבה, בקושי לחצתי על הגז, היה חשוב לעשות את הירידה באיטיות רבה.

הרכב כל פעם הפתיע אותי מחדש עם היכולות שלו. המשכנו במסלול. בדרך עצרנו למספר דקות ליד מאגר מים, הוא היה מלא. גם זה היה סימן שבאזור הזה ירדו הרבה גשמים וכמובן שלא פספסנו הזדמנות להצטלם. את הפסקת הקפה נמרוד תכנן לעשות ברוג’ום א נקה, אך כשהגענו לשם גילינו שיש מסיבת טבע ענקית… מלא חבר’ה צעירים רקדו ועשו שמח. אז המשכנו מעט בנסיעה, וחנינו את הרכבים בצידי השביל. בני ונמרוד מתחו צלייה בין הרכבים. ישבנו בכיף מתחת לצלייה ושתינו את הקפה שלנו. היינו צריכות לאגור כוחות לפני הירידה הכי קשה במסע שלנו – מעלה שפן.

ידעתי לקראת מה אני הולכת , קיוויתי שהדאסטר יעבור את המשימה הזו בהצלחה. כשהגענו לתחילת הירידה כל הבנות הבינו שהקטע הזה ייקח הרבה זמן, צריך סבלנות ונצטרך תמיכה אחת בשנייה. חלק מהבנות ירדו מהרכבים, לבשו כפפות והלכו לסדר סלעים כדי שהירידה תהיה מתונה ובטוחה יותר לרכבים. עוד שתי בנות קיבלו משימה מנמרוד – לסדר שפלות מתחת לגלגלים היורדים בקטע הזה.

הרכב שלי היה הרביעי בתורו לרדת, הלחץ גבר ריכזתי את כל הכוחות והתחלתי את המשימה, מאוד לאט בהקשבה מלאה להוראות של נמרוד. תוך כדי לנה עמדה מבחוץ ומתעדת את הירידה שאני עושה, גם שאר הבנות עודדו אותי. כל סנטימטר שעברתי קידם אותי להצלחת המשימה. הרגשתי בטוחה בדאסטר שלי, הוא התקדם יפה וצלח את הקטע הקשה. היית מאושרת עד השמיים ומיד דאגתי לשלוח למשפחתי את הסרטון שלנה תיעדה, כשאמא שלי ראתה את הסרטון היא מיד שלחה לי הודעה “אני מבקשת מיד לחזור הביתה!!”.

גם העלייה ממעלה השפן הייתה קשה מאוד, חדה, מלאה בסלעים ענקיים. הייתי צריכה ללחוץ על הגז בלי הפסקה בכדי שלא אתקע באמצע העלייה. זה היה מאתגר לא פחות מהירידה עצמה. התקדמנו לכיוון חניון נוקדים, היה כבר חשוך וציפינו וחיכינו למקלחות לאחר שלושה ימים שלא התקלחנו. הגענו לערד, קפצנו עוד פעם לתדלק ולעשות השלמות בסופר, כבר לא יכולתי להתאפק עד שאכנס למקלחת.

בחניון הכל היה מוכן לקראתנו. המקום היה מסודר ונקי. רצתי במהרה להיות בין הראשונות במקלחת, עמדתי תחת המים החמים שעה שלמה ונהניתי מכל דקה. כרגיל ארוחת הערב עם כל הבנות הייתה טעימה וכיפית. אכלנו ושיתפנו אחת את השנייה בחוויות עד כה.

כשנכנסנו לחאן, אני ולנה התגלגלנו מצחוק, לא הצלחנו להירגע מבלי שום סיבה… הערנו את כל הבנות והן נדבקו בצחוק שלנו.

קרובות לסיום – יום רביעי למסע

קמנו כרגיל ב-7 בבוקר, התארגנו, אכלנו, קיבלנו תדרוך מנמרוד ויצאנו לדרך. אנחנו נוסעות לכיוון ים המלח. נכנסנו לנחל סדום וקיבלנו הנחיות לגבי הנסיעה. לנחל סדום הרבה קוראים הלונה פארק של הטבע. את נחל סדום עשינו גם שנה שעברה ולא נהניתי ממנו, למרות שרוב הבנות מאוד מתלהבות מהקטע הזה של המסלול.

ידעתי שצריך לנהוג די מהר ובני הדגיש את זה. אך בכל זאת כשנכנסתי לתוך הפיתולים של הנחל די מהר נצמדתי לרכב שהיה לפני, כמוני גם הרכב מאחורי נצמד אליי ונהיה פקק. ציפיתי לזה וידעתי שזה מה שיקרה וכמו בשנה שעברה, לא נהניתי בכלל מנחל סדום. משם התקדמנו לאזור של נחל חצרה, גם במסלול הזה כל פעם מחדש הייתי צריכה להתגבר על פחד הגבהים שלי. הסתכלתי כל הזמן קדימה וניסיתי לא לחשוב על הגובה ועוד פעם קיבלתי עידוד ותמיכה מלנה.

המשכנו לכיוון מפל צין, הירידה הייתה תלולה, כל הרכבים התקדמו באיטיות ובזהירות רבה. כשהגענו למרפסת צין נשקף מולנו נוף הררי ויפה, היינו חייבות לשלוף את הטלפונים ולהצטלם. היה לי קשה לדמיין איך בחורף המים נשפכים שם בעוצמה. לנה ואני בזמן הנסיעה דיברנו מלא, ומזל שהכנתי מלא קופסאות עם ירקות שטופים מראש, זללנו בלי הפסקה, זה היה טעים יותר מכל חטיף.

חצינו את נחל עשוש. באיזשהו שלב התפצלנו לשתי קבוצות ורוב הרכבים נסעו עם בני לכיוון מעלה עשוש והתיאטרון. בני הסביר לנו על הצמחייה שיש באזור, טיילנו קצת ברגל ונהנו ממזג אוויר מעולה. היה מורגש שהקבוצה מאוד מגובשת ושאין חלוקה לחבורות פנימיות. חלק מהבנות הלכו ברגל ואספנו אותן בדרך, כן.. היו אצלנו גם כאלה שמאוד אהבו לעשות טיול רגלי.

– נפגשנו עם הקבוצה השנייה של הרכבים ונמרוד והתקדמנו לכיוון חניון לילה, לקראת היציאה לכביש 90, אשלים. לנמרוד היה מאוד חשוב להגיע לחניון באור יום כדי שנוכל לארגן את כל הציוד. ציפתה לנו ארוחה משותפת של כל הקבוצה, כל אחת הביאה את התבשילים לשולחן המשותף. זה היה הלילה האחרון של כולנו יחד, והתברר שנשאר לנו המון אוכל, למרות שכל אחת הבטיחה שהיא תביא מעט אוכל למסע היא הביאה אוכל בכמויות גדולות, שלא ייחסר חלילה. מזל שהיה איתנו ג’ים (הכלב של נמרוד) שבמשך כל המסע עזר לנו לזלול.

תם ונשלם – יום חמישי ואחרון למסע

את שגרת הבוקר אתם בטח כבר מכירים… יצאנו דרך צומת צחור, עברנו את שיזפון ובדרך ראינו הרבה טנקים באימונים, החיילים היו נראים כמו נקודות קטנות על הקרקע לעומת הטנקים הענקיים. לבקשתי, נמרוד הסכים לעבור דרך הדיונות ולתת לנו קצת זמן לטפס על הדיונות ולשחק בחול כאילו אנחנו ילדות קטנות, אפילו נערכה תחרות מי תטפס ראשונה לקצה הדיונה. לקחתי את המשימה ברצינות, טיפסתי בעוצמה ובמהירות שיא והגעתי ראשונה! כנראה שהאימונים בחדר הכושר השתלמו.

כמו שהכרתם אותנו, גם עצרנו והצטלמנו. חלק מהבנות התגלגלו למטה בחולות והחזקנו בגאווה את הדגל של ה-4X4. אחרי הדיונות עשינו הפסקה קצרה במקדש הנמרים”, וקיבלנו הסבר מאחת המשתתפות על המקום. נסענו על הגבול עם מחנה עובדת ליד הגדר. המשכנו לכיוון הר ברך לאחת התצפיות היותר יפות שיצא לנו לראות במסע, נוף מדברי ועוצר נשימה על מדף סלע עצום. נעמדנו והפעם באמת היינו חייבות להצטלם.

בזמן הנסיעה היה אפשר לראות איך הצבע של הנוף משתנה. הצבע נהיה עמוק וכהה יותר, קצת מזכיר את הנוף של הסרט שר הטבעות, מראה די מלחיץ גם בגודל של ההרים ובצבעם. רוב הבנות היו עייפות ורוצות להגיע לסיום של המסע. התחיל לטפטף גשם, הרגשנו שסוף המסע מתקרב – מצד אחד, משמח מצד שני, לא בא לנו להיפרד.

אנחנו עוברות את ציר הנפט, הגשם מתגבר וברקע אנחנו רואות את אילת. נמרוד מבקש לחכות מספר דקות כדי לבדוק את השטח ומאשר לבני להזניק אותנו אל נקודת הסיום. ברגע שראינו את אילת לחלק מהבנות זלגו דמעות מהעיניים, הוצאנו את הדגל והחזקנו אותו בגאווה. התיישבנו במעגל לסיכום המסע, אמרנו דברי תודה לבני ונמרוד, התחבקנו ונפרדנו… נתראה בשנה הבאה We did it!!