אקזוטיקה רגש וחיות אחרות – סיבוב באלפא ג’וליה ולוצ’ה

אלפא רומיאו ג’וליה ולוצ’ה / טור אישי

2020 זאת שנה שהרבה אנשים יעדיפו לתלוש מלוח השנה, או למחוק מהיומן במחשב, אם ניתן.
לא מעט אנשים עוברים טלטלות, והאמת שגם אני. באמצע הקורונה מצאתי את עצמי מחפש עבודה. לא נעים. למזלי, ולשמחתי, מצאתי די מהר תפקיד התואם את כישורי. בשל העומס והרצון להתמקד בתפקיד החדש, ביקשתי מענת הפסקה קטנה ממבחני הדרכים. בחודשיים האחרונים מצאתי את עצמי לומד ועובד בצורה מטורפת, כשאני יודע איך היום מתחיל אבל לא יודע איך יגמר, ובעיקר מתי. מאחר ו90% מהעבודה היא מהבית, דרך הזום-אמק הזה, בחרתי להתנייד ברכב ליסינג זמני קטנטן, לצורך הגעה למשרדים מידי פעם, וגם על מנת לחסוך בתשלום שווי המס. וכך, אחרי שנים של רכבי פנאי ומנהלים צמודים, מצאתי את עצמי מתנייד בבימבה קטנה וחמודה, דרכה אני רואה את הלבן בעיניים של הונטיל של האוטובוס שלידי. 

בימים בהם הסגר היה הדוק, הנסיעה היום יומית על כביש 5, בואכה מערבה, הייתה חוויה חדשה עבורי, מאחר והכביש הפנוי חשף את היכולות המוטוריות המוגבלות של הבימבה ליסינג בה אני מתנייד. ב-80 קמ”ש המנוע מתחיל לצעוק, וב-90 קמ”ש אני מקפל מראות, לעזור לה עם האווירודינמיות. אולי ככה היא תזוז מהר יותר. כשהגעתי למהירות המקסימלית המותרת, פחדתי שהצבע של מכסה המנוע יתקלף. האנמיות בפנים הרכב והפלסטיקה הפשוטה להחריד, יחד עם “חוויית” הנהיגה חידדה לי, כמה חסרים לי מבחני הדרכים. האפשרות לנהוג ברכב ספורטיבי מעניין, שעושה לי צמרמורת בעמוד השדרה מצלילי המנוע. כזה שנמדד בכמות חיוכים לקילומטר ולא ליטר לקילומטר. 

אבל העומס בעבודה הכריע ולמרות שהרגשתי שמשהו בי מת אט אט, עדיין הודיתי לאלוהים ולחברה החדשה שמצבי טוב יותר ממאות אלפי ישראלים אחרים.

צהרי יום חמישי, אני אוכל משהו זריז בעבודה, ומציץ בפייס. נוחת לי בפיד פוסט של ענת, שמפרסמת תמונות של האלפא רומיאו ג’וליה ולוצ’ה, בקבוצת צרכנות, וגם בעמוד הפייסבוק של מלכת הכביש. אני צופה בתמונות ומרגיש איך השערות בידיים סומרות. אני מספיק לעבור על כמה תגובות, לפני שההתראות לנייד מהדאטה סנטר בעבודה מחזירות אותי בשניה לקרקע. הציפורים נוחרות על העצים. אני מסיים לעבוד. עוד יום עבר.

הגיע סוף שבוע. האחיינים שלי, שהגיעו לחופשת קיץ שתוכננה טרום עידן הקורונה מגיעים אליי לביקור.
“תגיד דוד, דווקא כשאני בארץ אין לך יותר רכבים למבחן?” בשיחה על כלי רכב עם האחיין, אני מגלה שהבחור בן ה-16 חולה על רכבים איטלקיים. למרות שהוא מגיע מארה”ב, ארץ האפשרויות המוטוריות הבלתי נגמרות, מתברר שרכבים איטלקיים הם דווקא מה שעושה לו את זה, ובין היתר, יש לו חיבה אדירה לאלפא רומאו. צירוף מקרים מעניין.

מה אני לא אעשה בשביל הילד הזה. אני שולח לענת הודעת וואטסאפ ומסביר לה את המקרה (ומבקש שתעשה לנו סיבוב…).
תוך 20 דק’ אני מתייצב אצלה עם הבחור ואחותו התאומה שמצטרפת לנסיעה.

אני והאחיינים נעמדים ליד הג’וליה ואני רואה את העיניים שלו נוצצות. האלפא ג’וליה ולוצ’ה יפיפיה. אני מעביר עליה יד מלטפת, בוחן את הקימורים והסמלים המושחרים. גם התאומה נדהמת מהעיצוב.
האיטלקים הח$%# האלו יודעים לעצב מכוניות. פתיחת הדלת מקפיצה את הדופק כשחגיגה אדומה צובעת את הרשתית. מושבי ספורט ודיפוני הדלתות והחלק של הדשבורד עם הקונסולה. האדום-אדום הזה צועק לשמיים, אבל בסטייל. 

כפתור ההנעה על ההגה מעיר לחיים מנוע מדובר במנוע 2.0 ליטר טורבו בנזין הזרקה ישירה, בעל 280 כ”ס, ומומנט של 40.8 קג”מ שמשודך לתיבת הילוכים אוטומטית בעלת 8 יחסי העברה קדמיים. צליל המנוע עמום אך נעים במידה. האלפא מתמזגת נהדר עם הנוף, ואני מוצא את עצמי מלטף את הדשבורד והמושבים. מסתכל על האחיין שלידי ורואה חיוך ענק נפרש על פניו. וכל זה במהירות שיוט איטית. לאן יש למהר איתה?

אז זהו, שזאת אלפא ג’וליה ולוצ’ה, הגרסה החזקה יותר, יש לאן למהר. אנחנו מתחברים לכביש 5, שלשמחתנו, די פנוי בשבת בבוקר. לחיצה על דוושת הגז, התגובה טובה, אבל לא מה שציפינו, ומתג הספורט (מצב ספורט) דולק. מעבר לנהיגת שיפטרים. הרכב אמנם מזנק אבל התחושה פחות חדה וספורטיבית משציפיתי. שלא תבינו אותי לא נכון, אחרי חודשיים עם בימבה קטנה, בעלת רבע מכוחות הסוס שיש בג’וליה, הרכב מרגש ומגיב נהדר, (בעיקר סביב ה3000 סל”ד). רק רצינו להרגיש את ההצמדות הזו למושב ביציאה מהמקום, את הבוסט… בכל זאת, מדברים פה על 0 ל100 קמ”ש בקצת יותר מ-5 שניות, וכן, חסר לי גם קצת צליל אגזוזים בשרני. 

הגענו לכביש עמוס בתנועה. הרכב מתחיל לצפצף ולהתריע. מתברר שאלפא רומיאו הכניסו פה כמה וכמה מערכות בטיחות. איך אני אתאר את זה במילים? זה כמו להסתובב עם מוניקה בלוצ’י שצועקת לכל עבר. מוזר. אבל בשנת 2020 ברור שזה MUST לכל יצרן רכב.

בפנייה חדה מרגישים את ההנעה האחורית נוכחת, אך הצליל עדיין עמום. מפתיע. מגבירים מהירות בכביש ישר, שם האלפא יודעת לתת את התחושות הנכונות. בכל הזמן הזה החיוך לא ירד לנו מהפנים, לאף אחד מבאי הרכב. 

עצירה לסדרת צילומים לאינסטגרם. כמה תחושות בנסיעה כל כך קצרה. כמה אושר והנאה. נכון, יש חזקות ממנה, יש מרגשות ואיכותיות ממנה, ועדיין, יש משהו באלפא רומיאו שגורם לך להחסיר פעימה. מספיק להסתכל עליה, כמה שהיא יפה ומעוצבת מבפנים ומבחוץ, בשביל לשכוח את האחרות. 

האחיין שלי אולי רק בן 16, אבל כנראה מבין דבר או שניים באקזוטיקה איטלקית. והאלפא ג’וליה ולוצ’ה בהחלט שם.