הבחורה שאהבה מיני (קופר)

פיצי ואדווה

מאת: אדווה וייס


אנשים באופן כללי חיים חיים נורא משעממים. נולדים, נכנסים לתינוקייה סטנדרטית שעוברים בה מאות תינוקות בחודש. אחרי כן עוברים בדיקות בקופ״ח גם היא דיי סטנדרטית, הולכים לבית ספר סטנדרטי, אוניברסיטה סטנדרטית, עבודה סטנדרטית. מוצאים איזה בעל או אישה גם הם דיי סטנדרטיים (לפעמים), וזה בערך כל הסיפור.

אני לא זוכרת למה, או ממתי, (ויהיו אלו שיצחקו עליי כי זה לא היה כזה מזמן), אבל ידעתי שאני רוצה יותר.
אני רוצה להרגיש כל נשימה בריאות, ולשמוע כל ציוץ של ציפור בבוקר. אני רוצה להנות מכל טעם מתוק בפה ומכל משב רוח שיזכיר לי שיש עוד לאן להגיע ושהרוח יכולה לסחוף אותך לכל מקום. אני רוצה להרגיש כל רגע.

ילדות קטנות משחקות עם ברביות וחולמות על לקים חדשים, אני קניתי לברביות שלי מכוניות. (באמת שלאמא שלי נמאס ממני והיא לא הבינה למה פתחתי לה סוכנות רכב של ברביות בבית). מכוניות מתנגשות היו הדבר החביב עליי, אפילו שזה היה קצת מוזר. אבל אני תמיד הרגשתי שזה חלק ניכר ממי שאני, ולמען האמת, אני לא זוכרת את עצמי ללא החיבה למכוניות.

איפשהו בין השאיפה הזאת לחיים הסטנדרטיים שלי, עשיתי עוד צעד, סטנדרטי גם הוא – הוצאתי רישיון. אממה, במקרה שלי היה מדובר בחלום חיי. יעד שהיה נראה רחוק, קשה, מתוסבך. ספק אפשרי. חסכתי כל שקל ועשיתי זאת, הוצאתי רישיון. עברתי טסט שני (כן, כן. אל תפחדו ממבחנים חברים. זה משפיע על ביצועים בצורה ניכרת) ויצאתי לדרכי להגשים את החלום הבא שלכבודו התכנסנו כאן והתאמצנו כל כך.

בין כל שיעור נהיגה לבא אחריו לא נתתי לעצמי לשכוח את המכונית הקטנה שפגשתי אי שם במפגש סטנדרטי גם הוא של מועדון החמש איפשהו בגיל שבע. כל לילה חלמתי עליה, סיפרתי עליה לכל מי שנתקלתי בו. ובעיקר ידעתי שדבר לא יעצור אותי והמכונית הקטנה והאדומה הזו עם הגג הלבן תהיה שלי בסוף. היא משב הרוח שדיברתי עליו, היא ציוץ הציפורים, היא לא סטנדרטית בכלל והכי מהכל — היא תהיה שלי.

ואז היא הגיעה. אחרי חמישה חודשים ארוכים מאוד של המתנה, הלכתי עם העלון שלה לבית הספר, ישנתי איתו מתחת לכרית. סימנתי איקסים על טבלת הייאוש שלי. ואז היא עמדה שם, מולי. עטופה בניילונים ונוצצת לחלוטין. ולרגע שכחתי שאי פעם הייתי ״אני״ בלעדיה. באותה השניה ידעתי שאני שלה והיא שלי. כאילו לעולם לא היה דבר אחר.

הייתי הילדה המשוגעת שהוציאה את כל כספה על רכב חדש שאין לו ביקוש, הוא תומכר בשמיים בתקופתו, ולא היו כמוהו בכביש. נסעתי לבד לסוכנות בת״א, התיישבתי מול החלון ובהיתי במכונית הקטנה הזאת. ראיתי איך כל התגשמות חלומותיי המכניים עומדים מולי בצורת ״עכברה״ עם מראות עגולות, לא היה לי ספק. 
סוכני המכירות צחקו עליי, חלקם אף סילקו אותי במחשבה שסתם באתי לשגע אותם. 
אבל בסופו של דבר, למרות כל המהמורות בדרך, היום המכונית הלא-סטנדרטית-בכלל-שלי חוגגת איתי חמש שנים (וטיפה׳לה, אבל מי סופר?).

יש הטוענים שאני פסיכית (וואלה לא מתכחשת), ויש שיטענו כי למה להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף ומשאבים בקופסת הפח הזו שלוקחת אותי לעבודה וחזרה הביתה. אבל חבריי היקרים, כנראה שאם אתם כאן אתם גם מרגישים. 

יום אחד היא תהיה שלי. מיני

לפתוח כל בוקר ב״קופסא״ החביבה עליי, שעד לא מזמן הייתה פוסטר על הקיר של ילדה קטנה, היא תחושה מאוד לא סטנדרטית. היא בדיוק התחושה הזו שדיברתי עליה, הקופסא הקטנה שלי עוזרת לי להרגיש שאני מוציאה את המיטב מכל יום ויום. בין אם זה בפקקים לעבודה, או בכבישים פתוחים עם מוזיקה רועשת. גם בימים שקצת פחות בא לי לחייך והיא משמיעה לי שירים עצובים בשקט, לפעמים יכולתי להשבע שהיא מבינה אותי ומבקשת מהרדיו לא לשים עומר אדם אלא משהו קצת יותר סולידי שיתאים למומנט. מי שמכיר אותנו וודאי יודע שאנחנו לא הכי שפויות, אבל היא נהדרת, והיא שלי, ואני שלה. וסה״כ אנחנו מסתדרות יפה אחת עם השניה. וזה מספיק בשביל לגרום לי לחייך כל בוקר/ערב. 


יש משפט שנתקלתי בו באנגלית, אשר בתרגום חופשי אומר: ״אם אתה מסוגל להתרחק מהרכב שלך מבלי להסתובב אחורה, סימן שקנית את הרכב הלא נכון״ (יסלחו לי הנשים על לשון הזכר) – ובכן, קופסא קטנה שלי, אני לא רוצה להוריד ממך את העיניים לדקה. יש כאלה שיעברו הרבה ״קופסאות מתכת״ עד שימצאו את האחת שלהם, אני זכיתי למצוא אותך ממש על ההתחלה. אין מילים לתאר איזו אסירת תודה אני שיש לי אותך, ושאת גורמת לכל נסיעה לסופר להיות קצת יותר מהנה מאופן רגיל (ושלא נדבר על הטיול השבועי שלנו בנס הרים).

אנשים באופן כללי חיים חיים נורא משעממים. רובנו נעבור מסלול חיים דיי ממוצע וגנרי, עם קצת פלפל וצ׳ילי בין לבין (5 נק׳ למי שיבין את ה referance). אם תיקחו דבר אחד ממה שקראתם כרגע (חוץ מהעובדה שאני משוגעת) זה שהייתי רוצה שכל אחד פה ימצא את הדבר הזה שיגרום לו לחייך כל בוקר. עד אז אני יכולה לתאר לכם לנצח דרך שלל תיאורים ציוריים כמה נהדר זה לקום לחלום הכי גדול שלך בכל יום, אל תפספסו את התחושה הזאת.