חולות הגה גרסת הרוכבות: הבנות שחיות ונושמות דו”ג

נשים ואופנועים, זה כבר לא משהו חריג בנוף שלנו, קבלו 6 רוכבות שבשבילן אופנועים זה החיים

חשבתי שאני מגניבה, עד שראיתי את הבנות המגניבות האלה, שרוכבות על כלים כבדים במקצועיות מעוררת קנאה. חלקן רכבו ורוכבות במסלולים, חלקן אף התחרו, וכולן חיות את הרכיבה ביום יום.

הכירו את הבנות שחיות ונושמות דו גלגלי:

חנה רוטמן, 25, בני ברק

“בת 25 אמא לשלושה ילדים מקסימים מבני ברק. בעלת סלון יופי”.

איך התחילה האהבה לאופנועים?
“האהבה התחילה בגיל 22 כשהכרתי בחור שהיה רוכב ולקח אותי לדייט על אופנוע. באותו הרגע הבנתי שזה זה, אני רוצה לשלוט בדבר המושלם הזה”.

איזה אופנועים היו לך?
“היו לי הרבה אופנועים ומכל הסוגים כמו: r6, גלדיוס 650, rc390. כיום אני רוכבת רק מסלול ויש לי r3 מיועד למסלול בלבד. אני מתחרה ומתאמנת בארץ ולפעמים בחו”ל. המסלולים בארץ קטנים לכן הבאתי כלי קטן שאני יכולה לנצל במסלול”.

איך הסביבה מתייחסת לאהבה שלך לאופנועים?
“וואלה, זה מתחלק ל-2, או שחושבים שאני חולת נפש או מעריצים”.

מה החלום שלך?
“החלום שלי זה שיהיה בארץ ספורט מוטורי אמיתי! כמו בשאר העולם”.

שרון גולדר גלב, 32, רעננה

במה את עוסקת ביום יום?
“העבודה שלי מתחלקת ל-2, יש לי קליניקה של איפור קבוע, וחצי שבוע אני עובדת בסדנת MA Gallery ומשפצת רכבי אספנות”. 

יש לך אופנוע צמוד?
“כרגע בבעלותי קאסטום honda rebel, שהוא הגיע אחרי שורה ארוכה של אופנועי ספורט”.  

איך סיפור האהבה שלך לאופנועים התחיל?
“האהבה שלי לאופנועים התחילה כבר בגיל 13/14…  הייתי “דלוקה” על שכן שלי, ויום אחד הוא חזר הביתה עם אופנוע 50 סמ”ק ועשה לי סיבוב.  ומאז רק חיפשתי לעלות על אופנועים! בזמן שלכל חברותי לכיתה היו פוסטרים על הקיר של להקות בנים,  את הקירות שלי עיטרו גזירי מגזינים של אופנועים,  בהם עיתון “מוטו” האגדי.

בגיל 16 כבר הגעתי כמורכבת לראשונה לנס הרים וצפיתי לראשונה ברוכבים שעושים “פסים”. הקלטתי את צלילי המנועים העוברים ושבים והייתי נרדמת איתם בלילה. ההורים שלי היו מאוד נגד כמובן. ולאחר התאונה הראשונה שלא איחרה להגיע, הם לא רצו לשמוע דבר בנושא.

בגיל 18 ויום, חיילת, אחרי שצברתי לא מעט שעות כמורכבת והמון קשרים וחברים בענף, חבר טוב לקח אותי להוציא רישיון עד 500 סמ”ק. הגעתי לשיעור כשאני לא יודעת לרכב על אופניים כמו שצריך. המורה אמר לי “תעשי כמה שיעורים על קטנוע קודם”. אחרי שיעור אחד כבר עליתי על אופנוע וגם עברתי טסט ראשון. בינתיים הוצאתי רישיון לרכב , ואבא שלי שהיה אז מנכ”ל פורשה נתן לי גישה לרכבים שאחרים יכלו רק להזיל עליהם ריר. אפילו לקח אותי לקורס נהיגה על פורשה בחול. העיקר שירד לי מאופנועים. 

מפה לשם, התחלתי בקטנוע קטן שהוחלף באופנוע 125 סמ”ק ותוך 4 שנים כבר רכבתי על s1000RR במוו.
בעלי רוכב בעצמו ואנחנו חולקים המון שעות של רכיבה משותפת ואין סיכוי שיעבור יום אחד אפילו בלי שנדבר על אופנועים. יש לנו 3 אופנועים וקטנוע, אה וגם לילד שלנו בן ה2.8 שנים יש אופנוע קטן משלו!”.

איך הסביבה שלך מגיבה לאהבה הזו?
“כבר מגיל צעיר כאמור בניתי לעצמי סביבה שכל כולה סביב אופנועים אז תמיד הרגשתי “בבית”. היום כשאני כבר לא ילדה וגם אמא בעצמי, הרבה פחות אכפת לי מהסביבה וממה שיש לה להגיד. הדבר היחיד שאני כן זוכרת מפעם זה אולי כמה הערות של דודות פולניות על כמה שזה מסוכן וכמובן את הפרצופים הנדהמים שהייתי מקבלת ברמזורים מעוברי אורח. לשמחתי, היום בחורה על אופנוע זה כבר לא דבר חריג ואפילו די שכיח”.   

יש לך חלומות שאת רוצה להגשים בתחום?  
“לא חושבת שנשאר לי מה להגשים בתחום. כל מה שרציתי השגתי, כל כלי וכל יעד. אפילו במסלול מקצועי בחו”ל רכבתי כמה פעמים.  
אם יש משהו שכן הייתי שמחה לעשות, זה לקצר את זמני ההקפה שלי במסלול ואולי אפילו להריח קצת יותר מקרוב את האספלט.
היום, למי יש זמן לזה, אבל לכי תדעי…  אם היית שואלת את שרון בת ה14 אם היא מאמינה שהיא תזכה לרכב ולהשכיב את אחד האופנועים הכי טובים כיום בשוק, היא בטח היתה צוחקת לך בפנים”.

מאיה בן אריס, 26, תל אביב

מה את עושה ביום יום?
“אני סטודנטית שנה שלישית לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי, הרצליה ועובדת במשרת סטודנטים במרכז שליטה ובקרה של דואר ישראל (לא, אני לא קשורה לחבילות או מכתבים)”.

איך התחילה האהבה לאופנועים?
“קודם כל, אני בת לאמא רוכבת דו”ג עם ותק של יותר מ-40 שנים.
ולאחד מהאחים שלי היה YZF 450, שכשהיה מניע אותו כל הקיבוץ שמע, ואני הייתי יושבת ורואה אותו מתאמן ורוכב.
בגיל 11 כבר הנעתי את הקטנוע הראשון שלי – דיאלים 50 עם פדלים, שהנעתי בהרצה עם יד שמחזיקה את מנוף הקלאץ’ ויד על המצערת. זה נגמר בזה שהקטנוע טס לי מהידיים. הרמתי אותו, הנעתי אותו שוב וכמו שצריך, ויצאתי לנסיעה הראשונה שלי (כמובן שאחי לא ידע על זה ואמא שלי הסבירה לי טלפונית איך להניע).

התפנית הגדולה הייתה כשעברתי לעיר. קניתי רכב ועברתי לתל אביב. אבל רכב בתל אביב לא הולך, אז מכרתי את האוטו וקניתי נינג’ה ZX300. התחלתי להתאמן עם עמותת מסלול בנס ציונה, שם פגשתי לראשונה את אבישי אבן שלימים הפך לאבא שלי. אבישי לחץ עליי הרבה זמן לסוע איתו לסרס עד שנשברתי ונסעתי עם ProRacing. מאז הספקתי להתרסק במסלול ולהפצע ולהתאהב ברכיבת מסלול… אז חזרתי וטסתי שוב ושוב, עד שכבר השארתי את ציוד הרכיבה שלי שם לפעמים הבאות”.

איזה אופנוע יש לך?
“אחרי הנינג’ה, קניתי את ה-600RR שהיה הדבר הכי טוב שקניתי לעצמי אי פעם, אבל החלטתי למכור אותו אחרי שחזרתי מסרס והבנתי שאני מחזיקה בכלי שאני בכלל לא מנצלת את כל הכח שלו וכמה שזה ביזבוז להחזיק אותו (וגם זה לא פשוט להיות סטודנט ולהחזיק סופרספורט בארץ). קניתי קטנוע XEVO 250 והחלטתי לרכוב רק בסרס על ה-600 RR שProRacing הביאו לי”.

איך הסביבה מגיבה לאהבה שלך לאופנועים?
“הרוב המכריע מופתע, מתלהב ומחזק. אמא שלי מן הסתם אוהבת את העניין הזה ותומכת; אבא שלי מנגד מפחד ולא אוהב את הרעיון, אבל הוא הבין ששום דבר לא יעזור כי אני פשוט לא אפסיק. וזוגתי מכריחה אותי לחתום על טופס עם הוראות שאם ובמידה יקרה לי משהו. סך הכל, התגובות הן חיוביות מאוד”.

מה החלום שלך?
“קודם כל, החלום שלי זה להחזיק בחנייה S1000RR או CBR1000RR חדשים. או לגור בקירבת מסלול טוב ולהיות רוכבת מוכרת כי יש לי את האופציה להתאמן ולרכוב ברמות גבוהות יותר. והייתי שמחה לעשות טיול על KTM 1090 adventure ולרכוב על אופנוע שטח.

אבל בסופו של דבר, החלום האמיתי הוא להתמסד, למצוא עבודה טובה בתחום שאני רוצה ושתהיה משכורת טובה כדי שאוכל להמשיך בתחביב שלי עוד המון שנים”.

אסתר ס, 25, מושב רינתיה

במה את עוסקת?
“עובדת בערוץ “הופ!” לילדים. לפני כן, עבדתי בחנות אביזרי האופנועים AD MOTORSPORT בבקרים וב-PLAYTIKA בערבים”.

מה הדו”ג שלך ביום יום?
“נינג’ה 300 סמ”ק ירקרק – בעלי. האופנוע שלי זה הכל בשבילי, כל הנסיעות לבית, עבודה, וגם טיולי שבת עם חבריי האופנוענים. גם לטיול חברה רחוק וממומן התעקשתי להגיע רכובה עליו ולא בהסעה של כולם”.

אז… איך הכל התחיל?
“לתחום הגעתי לגמרי במקרה. עוד לא היה לי רשיון לרכב אפילו, ויצאתי לכמה דייטים עם אופנוען. וכאן הסיפור מוכר, מהר מאוד נפרדו דרכנו, והבנתי שנדלקתי על האופנוע ולא על הבחור. התחלתי לעבוד בחנות אביזרי אופנועים יוקרתית בתל אביב. במהלך כמעט השנתיים שם למדתי המון על אופנועים וציוד אופנועים, התערבבתי בסצנת האופנועים בארץ, ובינתיים לפני שעשיתי רשיון בעצמי, הורכבתי על הרבה סוגי אופנועים, ונחשפתי לסוגי רוכבים ורכיבה שונים.

הייתי קטנת מימדים ומיומנת, עולה על הזנב לרכיבות טכניות ספורטיביות הכוללות השכבות ווילי ושאר דברים שלא אפרט כאן.. התמכרתי לתחושה, מקצעתי את הזנב לקצה ורציתי את הכידון”.

“במשך שנים חלמתי להשיג את השליטה בחופש התנועה וההתניידות שלי, במיוחד אחרי שעברתי למושב מנותק בצפון, ללא רישיון וללא היכרות עם הסביבה. החלטתי לתת את כל כולי – לסיים רשיון B ידני, (לא הסכמתי לאוטומט) ולהוציא A1 – אשר בתור רווקה צעירה וטרייה בתל אביב היה לא פשוט, כל פעם משהו התפקשש, פעם שביתה של כמה חודשים, פעם מחלה, פעם נגמר הכסף…

לא ויתרתי ושבוע אחרי שהוצאתי את הרשיון קניתי את האופנוע הראשון שלי. אני זוכרת היטב את הנסיעה הראשונה המפחידה שלי עליו – כל הירידות מירושלים עד המרכז באיזה 20 קמ”ש. אפילו עזבתי את הדירה שלי למענו – ורגע לא הצטערתי על כך – ומאז אני מאוהבת! 😊

אני לא רואה את עצמי אי פעם עוזבת את הדו-גלגלי כל עוד בריאותי בי”.

בלה ליטינצקי, 26, בולוניה (איטליה)

“במקור אני מחיפה. כיום באיטליה, סטודנטית לעיצוב רכב, כתבת ובוחנת אופנועים”.

איך התחילה האהבה לאופנועים?
“בגיל 16 התחלתי לעבוד במשלוחי פיצה בארץ ומשם הכל התגלגל. כשהייתי צריכה לעצור וליישר את הפיצות לפני שהייתי מוסרת אותן ללקוח הבנתי שכנראה המקצוע הזה לא בשבילי”.

איזה אופנוע יש לך?
“יש לי סוזוקי gsxr600 שאיתו התחריתי השנה במירוץ Crono Hill Climb באיטליה. בנוסף אני רוכבת איתו במסלולים ובפאסים בסופי שבוע, וכמובן בכל אופנועי המבחן שיוצא לי לרכב ולסקר”.

איך הסביבה מתייחסת לאהבה שלך לאופנועים?
“בהתחלה זה לא היה קל, וכמובן שחוסר הבטחון של כל רוכבת מתחילה הוסיף להרגשה שכולם כל הזמן מסתכלים עלייך, וחלק ואפילו זורקים הערות. אבל עם הזמן, עם שיפור היכולות ועם התמיכה העיוורת לחלוטין של בעלי, החלטתי להקדיש את חיי לאהבה הזאת, ואפילו להתרכז בתחום עיצוב אופנועים בתור הקריירה העתידית שלי.

עכשיו, בין אם זה ברכיבה במסלול ובכביש, ובין אם זה ביישום ידע טכני במקצוע שלי, אני יכולה להגיד שאין לי ספק שעשיתי את הבחירה הנכונה”.

מה החלום שלך בתחום?
“החלום, או יותר נכון – היעד הבא שלי, הוא לעצב אופנוע שיוכל לרגש את מי שרואה אותו ורוכב עליו, וכמובן להמשיך לרכב ולכתוב”.

שירן אוקנין, 27, חולון

במה את עוסקת?
“מאמנת נבחרת ישראל באקרובטיקה”.

על מה את רוכבת?
“יש לי סוזוקי gsxr600”.

איך הכל התחיל?
“הייתי ספורטאית כל חיי וכשפרשתי הייתה חסרה לי מאד תחושת האנדרנלין. היה לי קטנוע קטן לצורכי ניוד בת”א ולידיד שלי היה אופנוע קטן של K.T.M שאהבתי מאד את העיצוב שלו. הרגשתי שאני ממש נמשכת לתחום, נכנסתי לסוכנות K.T.M וקניתי אופנוע בנפח קטן והתחלתי לרכוב. הצטרפתי להמון טיולים בקבוצות ומשם התקדמתי בנפח.

אני מתניידת על האופנוע ביום יום ואוהבת את זה מאד וכמובן מטיילת בשבתות. לגבי רכיבה ספורטיבית, לצערי אין לי את הזמן להשקיע בזה, כי זה ספורט לכל דבר ואם זה לא מקצועי זה לא מעניין אותי. הלוואי והיה לי זמן. אני לא נמצאת הרבה בארץ כי אני טסה המון מהעבודה, אבל אני כן הולכת לאימונים של עמותת מסלול שמטרתה לקדם את יכולות הרכיבה והכרת האופנוע”.

הסביבה מפרגנת לאהבה שלך לאופנועים?
“התגובות בסביבה מתחלקות לכמה חלקים. חלק מפרגנים ומעריצים, חלק מפחדים ומנסים לשכנע אותי לקנות אוטו. בכל זאת, אני הבת היחידה בבית. יש לי שלושה אחים גדולים ואבא מרוקאי.

יש לך חלום בתחום?
“החלום שלי? אני חיה את הרגע, אני מאד מחוברת לאופנוע שלי וכרגע לא חושבת להחליף אותו. החלפתי מספר אופנועים עד שהגעתי לזה והוא פשוט התלבש “כמו כפפה ליד”. יש בו הכל!
אני אוהבת את תחושת החופש ברכיבה, את הריכוז והדיוק שזה דורש, את השקט, הרוח, את הריחות, הנופים כי עם האופנוע אפשר להגיע למקומות שעם רכב אי אפשר. אפשר לומר שאני קצת אוהבת את תחושת הסכנה, זה ממלא אותי באנדרנלין”.

גם את רוכבת על דו גלגלי ויש לך סיפור מעניין? רוצה להשתתף בכתבה הבאה? צרי קשר, לחצי על הלינק ושלחי מייל עם הפרטים שלך.