חלומות במגירה: 3 מכוניות מיתולוגיות שהייתי קונה (ו-3 שכבר קניתי)

ענת ביקשה שאכתוב טור קצר על רכב החלומות שלי. “אני אדם צנוע שמסתפק ברכבים של יצרנים עממיים” חשבתי לעצמי. כמה מסובך כבר לבחור רכב אחד? 

בואו נשים את הדברים על השולחן (או על המסך): המהפכה החשמלית הפכה את עולם הרכב לאנמי. הפלטפורמות מתכנסות לאט לאט לכדי רכבי פנאי יעילים, שקטים, זריזים, אוחזים, איכותיים אבל בעיקר: אנמיים. חוויית הנהיגה של הרכבים ה”שונים” דומה למדי, והריגוש, למרות הזריזות ותגובת ה”מצערת” הסופר מהירה, כבר לא ממש קיים. תקראו לי דינוזאור, תקראו לי מיושן, אבל בעבר, התכנון של הרכב השפיע על ההתנהגות שלו ועל חוויית הנהיגה.

כן, נהיגה ולא נסיעה. אם המנוע הותקן מלפנים, במרכז או מאחור היו לכך השלכות משמעותיות על חלוקת המשקל התנהגות הכביש במגבלות האחיזה. אם המנוע נשם אוויר ללא כל עזרים או שנעזר במגדש טורבו או במגדש על, אופי הפעולה שהתקבל היה שונה לחלוטין. מספר הצילינדרים וסידורם השפיע גם הוא על אופי פעולתו וחשוב לא פחות: על הצלילים שהוא הפיק. ומה לגבי תיבת ההילוכים? ידנית, רובוטית, אוטומטית פלנטרית, רציפה? לאלו גלגלים תיבת ההילוכים הזו מחוברת? הקדמיים? האחוריים? ארבעתם? כל רכב קיבל אופי שונה לחלוטין והיה כיף לטעום, להרגיש, לחוות, להשוות, להתרגש. כל מכונית והחוויה שהיא הביאה עימה. טובה יותר או טובה פחות.

אז מה הוא רכב החלומות שלי? אני מניח שלפי ההקדמה כבר הבנתם שהוא לא חשמלי. מה לגבי רכב שטח? את האופציה הזו תמיד אמרתי שאשמור לגיל הפנסיה. אם כך, אז מה נשאר? כאחד שאוהב לנהוג, אני מאד מתחבר לרכבים ספורטיביים קלי משקל עם התנהגות כביש מהנה. הבחירה בהחלט קשה וזו הסיבה שמצאתי את עצמי היום, עמוק בתוך משבר גיל ה-40 שלי, עם שלושה רכבים בחניה שלי שלכל אחד יש אופי שונה לחלוטין:

הראשונה, פיג’ו 106 ראלי קטנה המונעת באמצעות זוג הגלגלים הקדמיים, שבזכות משקלה הקל (פחות מ-900 ק”ג) מספקת טונות של חיוכים.

המכונית השנייה בחניה היא , דו מושבית בעלת גג נפתח והנעה אחורית שגולת הכותרת שלה הוא מיקום המנוע: מאחורי זוג המושבים, מה שמייצר חלוקת משקל אופטימלית לתקיפה מדויקת של פיתולים.

השלישית, אמפרזה GT טורבו, שמונעת באמצעות מנוע טורבו משנות ה-90 (כזה שבועט רק החל מ-3,000 סל”ד) והנעה כפולה שמספקת שפע של אחיזה וצליל משכר בזכות מנוע הבוקסר. כולם מהתקופה שהוצאתי רישיון נהיגה, כולם רכבים שחלמתי עליהם והעזתי להגשים רק לאחרונה. הסט הזה מספק לי וורסטיליות גבוהה ועניין רב מכיוון שהשונות בין כל רכב ורכב היא תהומית וקשה לי לבחור את הרכב המועדף מתוך השלישיה הזו.

מצאתי את עצמי היום, עמוק בתוך משבר גיל ה-40 שלי, עם שלושה רכבים בחניה שלי שלכל אחד יש אופי שונה לחלוטין

אם נחזור לשאלה של ענת, “מהו רכב החלומות שלי”, התשובה, כפי שכבר הבנתם, לא תתמקד ברכב אחד בגלל השונות הגבוהה שיהיה לי קשה לוותר עליה. שלושת החלומות אם כך, יהיו גרסאות קיצוניות יותר או בעיקר מיתולוגיות יותר, של הרכבים שיש לי היום בחניה: להנעה הקדמית אבחר כנראה באמא המיתולוגית של הפיג’ו 106:

רכבי החלומות:

הפיג’ו 205, בגרסת הראלי קלת המשקל, שלוגמת את הדלק שלה באמצעות קרבורטורים, מה שמשנה את אופיו של המנוע והצלילים שהוא מפיק.

להנעה הכפולה הבחירה כנראה תהיה גם היא, האמא המיתולוגית (והחורגת) של האמפרזה GT: לנצ’יה דלתא אינטגרלה, שזכתה 6 פעמים ברציפות במרוצי ה-WRC עם עיצוב קופסתי וניפוחים שקשה להתעלם מהם. להנעה האחורית אבחר באחות החורגת, הקלה יותר והחזקה יותר מה-MR2: לוטוס אליז, שגם אצלה המנוע ממוקם מאחורי זוג המושבים והיא נחשבת לאחד הרכבים המהנים ביותר לנהיגה. מכיוון שהמחירים של הרכבים האלו כבר מזמן חצו את גבולות ההיגיון (ואת הלוטוס לא ניתן לייבא עדיין לישראל מכיוון שטרם מלאו לה 30 שנה), אאלץ כנראה להסתפק בשלישייה שיש לי כרגע בחניה ולהמשיך לחלום על השלישיה החלופית הזו בשנים הקרובות, או עד בכלל.

חלומות מוטוריים: מכונית שרירים אייקונית רכב שטח יוקרתי ומיניוואן אחד

הסנדלר הולך יחף: מכוניות שהייתי קונה אם היה לי מספיק

אם היה לי כסף: 5 מכוניות חשמליות חדשות שהייתי קונה