מבחן דרכים סאנגיונג אקטיון
שלושה חודשים אנחנו חושבים איך להעביר את המזרן הזה אלי לדירה בתל אביב. כן, אומרים מזרן ולא מזרון, אבל לא חשוב. הוא גדול, וכבד ותקוע אצל ההורים שלי בבית בערד, ואצלי בדירה אני ישנה על מזרן שנראה כאילו נקנה עם הדירה יחד במאה הקודמת. אז צריך לעשות את ההעברה הזו, איכשהו.
למה לא התקשרתי למוביל? התקשרתי, הוא רוצה 750 שקל על הנסיעה דרומה, על הזמן היקר שלו, לא כולל להעלות לי את זה לדירה. אז חזרנו לנקודת המוצא.
עכשיו, אני כתבת רכב, וכל שבוע –שבועיים אוחזת בהגה של יבואן אחר, אבל לא עלה בדעתי לנצל את העובדה הזו. ואולי גם לא יכולתי בדיוק להשתמש במכוניות כמו סקודהסיטיגו, אופל אסטרה ברלינה, רנו קליאו, מרצדס E400 והאחרונה המאד חביבה – הסיאט לאון החדשה.
אז חיכיתי בסבלנות שתיפול עלי ההארה והיא הגיעה בערב בהיר אחד בצורת טנדר – סאנגיונג אקטיון ספורט.
זו הייתה הפתעה שלא התקבלה אצלי טוב כל כך, אני חשבתי שאני הולכת לבחון קרוסאובר (רכב פנאי משפחתי על הגובה), אבל מתברר שהאקטיון הזה בכלל לא משווק בארץ, אלא רק אחיו הטנדר עם מערכת הנעה כפולה 4X4, מנוע שני ליטר דיזל, 155 כ”ס, במשקל שני טונות ו110 ק”ג, ונמתח לאורך של לא פחות מחמישה מטרים.
קובי, האחראי על נסיעות המבחן של קיה וסאנגיונג בין היתר, ליווה אותי אל הרכב וקלט שאני בהלם “מה אני עושה עם טנדר? מה לי ולטנדר? איפה אני אחנה אותו?”. קובי חייך, העלה כמה רעיונות יצירתיים ואחרי שיחה קלה שחרר אותי לדרכי, לא לפני שבזבזתי 5 דקות על יציאה מהחניון הצפוף באפס פגיעות.
החלטתי לא לחזור למרכז העיר, והמשכתי לשכונות הצפוניות. הישיבה הגבוהה, המתלים הגמישים וההאצה המהירה השכיחו ממני לכמה דקות את העובדה שצריך למצוא בייביסיטר לתינוק המגודל הזה בשני הלילות הבאים. הדלקתי את הרדיו, העברתי לגיר הידני, והעליתי הילוכים בעזרת מתג קטן שנמצא בצד מוט ההילוכים, לחיצה קלה במינימום נגיעה וההילוכים רצים קדימה.
הגעתי ליעד, שעת ערב, ואני על גבעה, מפלסת את דרכי בין חול וחצץ בחושך, ושוברת את הראש איזו נסיעת מבחן אפשר לעשות עם הסאניונג.. הפור נפל, יש החלטה – אני יוצאת דרומה. יש לי טנדר, יש מזרן ענק שמחכה לי בקצה המדינה, רק מה, אין גבר שיעלה לי אותו שלוש קומות לדירה. ובכן, זה מה יש, כשנגיע לגשר נדהר עליו.
 |
| סאנגיונג אקטיון |
 |
| ספורט |
22:00 אני על כביש 6, לא הדרך שהסאנגיונג אקטיון ספורט יועדה לו, אבל “אוכל” אותה בלי מלח, במהירות גבוהה, בסל”ד נמוך, ובמינימום רעשי מנוע. מה שכן, איך שיצאתי מהעיר צריכת הדלק הידרדרה מטה מ19 קילומטר לליטר לכ9.5 קילומטר לליטר, שזה הבדל קיצוני, אבל זה רכב שטח שאולץ לנסיעת כביש מהירה ומשיכת הילוכים ידנית. ואם להיות קטנונית, ההגה הרגיש משוחרר בכביש (אבל הרגיש מצוין על הגבעה ההיא בשטח), ורעשי רוח נשמעו בקטנה, בגלל מזג אוויר פחות סימפטי, וכן, בגלל הרגל הקלה על הגז.
23:15 אני בערד, תוהה אם זו לא הייתה טעות חיי להביא טנדר חדש ובוהק ליעד “החם” הזה – הנגב. “טנדרים הם קטגוריה מאד מבוקשת פה.
06:30 הסאנגיונג במקום שהשארתי אותו. קצת קר עכשיו, אבל אני עם גופיה, מפוצצת אדרנלין כאילו אמצע הקיץ. ממששת לראות שהכל במקום, מבצע “מזרן” יוצא לדרך:
אנחנו שלושה אנשים מסביב לרכב, שניים מאחור דוחפים את המזרן אל פתח ההטענה הדיי גבוה (הרכב מתנשא לגובה של 1.7 מ’, מרווח גחון 18 ס”מ), ואני מטפסת על הצמיג כדי לנסות לעלות איכשהו ולמשוך מלמעלה.
המזרן 1.40 רוחב, וכמעט נבלע כולו בפתח ההטענה, אבל לא לוקחים סיכון וקושרים אותו בחבל לארבע לולאות ברזל בקצוות של תא ההעמסה.
בדרך חזרה שמרתי על קמ”ש נורמלי, כי מאחורי מתנופף לו מזרן שמכסה לי חלק ניכר משדה הראייה (יש מראות צד גדולות, אל דאגה), וכי הברקסים של הסאנגיונג נותנים מעצמם 80 אחוז בכביש. 133 קילומטר אחרי אני בבית, הגעתי בשלום. שרדתי את הרוח, את הפקקים המסריחים בכניסה לתל אביב ואת המבטים המבולבלים של הנהגים בדרך. נכון, אני לא חשמלאי או אינסטלאטור, אני בחורה שנוהגת בטנדר מאסיבי, מעבירה “רהיט” קשור בחבלים, מחזיקה את ההגה ביד אחת ועדיין מעדיפה גברים.
האקטיון עומד כמו עצם זר ברוחב שני מטר ברחוב צר מאד, באמ-אמא של מרכז תל אביב. הדלקתי את המשולש, חסמתי את הכניסה של השכנים שלי וחיכיתי למשיח שיבוא ויעזור לי. והוא בא, לא המשיח, אבל הגואל שלי – איש צנום, הומלס במשקפי שמש, שהגיח משום מקום ושאל מה בחורה נחמדה כמוני עושה עם מזרן כזה גדול. “לא מצאתי עזרה, אני אנסה להסתדר, תודה רבה”, שבפנים ברור לי שהמשיח באמת יגיע לפני שמישהו פה יעזור לי, ובנוסף לכל, נותרה לי רבע שעה להחזיר את הרכב לסוכנות.
חיכיתי ברכב תוך כדי שאני משגיחה על העגלה של הגואל שלי. אם לא סיפרתי לכם על תא הנהג של האקטיון, זה הזמן: אפור פה ופשוט, כמו שרק הדרום קוריאנים יודעים לעשות. אבל יש מערכת בלוטוס עם שליטה מההגה, ורדיו דיסק + 4 רמקולים, מחשב דרך, מזגן וגם כפתורים להעברת הילוכים ידנית, על גבי ההגה. מבחוץ, האקטיון ספורט עבר מתיחת פנים משמעותית, המראה שלו מזמין יותר, קיבולת ההטענה בו גדלה, היחס עלות תועלת שלו אטרקטיבי ויש לו קהל מעריצים לא קטן במזרח אירופה ויבשת אוסטרליה.
 |
| אפור ופשוט, אבל לא חסר כלום |
 |
| העברת הילוכים מההגה |
 |
| פרקטי, אמרתי? |
המבצע הושלם. אני ישנה על מזרן חדש וטוב, ויש הומלס מקסים וכחוש שהרוויח את ה100 שקלים הכי קלים שלו בחיים. והסאנגיונג? היה “הטעות” הכי טובה שקרתה לי.
למה כן? סוס עבודה, זריז, פרקטי, עם קיבולת גבוהה ובמחיר נוח.
למה לא? 2 כריות אוויר, ציון זיהום אוויר מקסימלי, פתח הטענה גבוה.
למי כן? לשיפוצניקים ובעלי מקצוע שצריכים רכב אמין שיעמוד בכובד ובלחץ.
*לנהגים בשטח, המרווח גחון דורש הגבהה, ובתוואי שטח לא קשה או מורכב מדי הסאניונג יצלח את הדרך.
למי לא? למי שלא צריך להעביר כלום לשום מקום.
מחיר: 204 אלף ש”ח
על פניו לקחת רכב משעמם לנסיעת מבחן ובכדי שהכתבה תהיה מעניינת שילבת סיפור אישי כדי שבכל זאת יעניין, את גאונה ואפילו לא ידעת את זה…
נ.ב. כבר החמאתי לך על יופייך, מסתבר שיש בך עוד דברים
אני גם מסמיקה וגם מחייכת, מה יהיה?
אז מה אתה אומר, להמשיך בקו הזה של סיפורים משולבים במבחני רכב?
עוד סיפורים משולבים… עוד כמה מזרנים יש לך להעביר ?
כשהרכב מעניין לא צריך סיפור משולב, למי שבין השאר גם את מעניינת אותו סיפור משולב מהחיים שלך יעניין כפליים. יש לי הערות/הארות לגבי העריכה (לא הכתיבה !) שיקדם את הכתבה בגוגל – כבר כתבתי לך לגבי כתבה אחרת שעשית אבל לא הפנמת.
המזרן נוח לפחות ?
אני לא זוכרת שכתבת לי על דרך לקדם בגוגל 😐
אני גרועה בזה..
המזרן ואני חיים באושר
שלחתי לך פעם במייל, אם אני לא טועה זה היה לגבי הכתבה על הסובארו, לצערינו "גוגל" לא מקדמת אתר על פי יופייה של הכותבת… או על פי באיזה אתר ישנה חנופה מוגזמת לכותבת…
מבחן מגניב!!!