מבחן היד שנייה: רנו מגאן 2 (2004-2010) מבחן דרכים

איך אוכל לתאר את הרנו מגאן 2[1] בצורה הכי טובה? אם אשווה את המכונית הזו לעולם החי, היא לבטח תהיה לברדור – נקבה, שמנמנה מעט, לא מאיימת או נושכת, אבל אם תתקל בה בטעות או תקבל ממנה מכה עם הזנב, אתה זה שתצא עם סימן כחול והיא מצידה תשאר עם חיוך מרוצה על הפנים. קלטתי אותה במגרש, מימינה עמדה פולקסווגן פאסט¬ ומשמאלה סיטרואן C4, הופתעתי שהיא לא החווירה לידן. במבט ראשון, כלפי חוץ, הגודל והמאסיביות שלה עלולים להטעות. כן, יש לה נוכחות אין ספק, וצבע השמפניה-זהב עושה לה רק טוב, אך בלתי אפשרי להשוות בינה לבין הפאר הגרמני.

עם רושם ראשוני טוב פלוס, התיישבתי בתוכה, וחשתי נפילת מתח קטנה. נראה שמרוב שהושקעה מחשבה במוטות הבטיחות ובחיזוק השלדה שכחו לכסות אותה בחומרים ראויים ונעימים לעין. הפלסטיקה בה פשוטה ולא אטרקטיבית, כוונון פשוט למיזוג חזק ואפקטיבי עם פתחי אוורור קדמיים בלבד. שליטה של כל יושבי המכונית בחלונות החשמליים. כפתורים בסיסיים כמו משולש, נעילת דלתות, כפתור התנעה ופתח ל’כרטיס מפתח’ הידוע. חיבבתי את לוח המחוונים הטומן בחובו תוספת מבורכת של מחשב דרך, המציג בלחיצת כפתור (בקצה ידית האיתות הימנית), את פירוט נתוני הצריכה בlive.

כיוון מושב הנהג הולם טכנופובים: אין כפתורים והתעסקות או כוונונים אוטומטיים. משיכה בידית פלסטית תחת המושב הקדמי תניע אותך אחורה וקדימה ומשיכה בידית נוספת בצד תביא גם נמוכי/ות קומה קרוב קרוב להגה והגז. בנושא המראות, נראות והראות: מראות צד ומראה מרכזית בגודל סטנדרט, תא כפפות גדול מהרגיל, תאורה רחבה הכוללת שלוש נורות קטנות ומתג פשוט המופעל ידנית. לעומת זאת במגני השמש בתא הקדמי אין תאורה בסמוך למראה. נוכל להבחין בפטרוזיליה שנחה לנו על השן הקדמית, רק באור יום.. חיים קשים.

מרבים להלל את נוחות המושבים ברנו מגאן, ובצדק. נסיעה בינעירונית של שעה וחצי במושב הנהג עברה ללא התכווציות, והצורך הכרוני בסיבובי צוואר, המאפיינת נסיעות ארוכות ומייגעות. היא מרווחת מאד, הגמישים/ות שבנינו יוכלו בקלות לנהוג עם רגל אחת מקופלת – מן תנוחה היפית כזו של כוסיות, אך אפשרית בהחלט גם לגברים משוחררים..

מאותו המרחב ואף יותר יוכלו ליהנות יושבי המושב האחורי, ובחשבון בדידים: שלושה בוסטרים או כסאות לפעוטות = 3 מבוגרים עבי בשר = 4 ילדים רזים. 

 

 

וגם אם זה רק אצלי בראש ואף אחד לא באמת ניסה לתת לי פייט, הפתיחות שלה מרשימות, הנסיעה בה חלקה ונוחה וההאצה שלה ביחס לכובד והנוכחות שלה תגרום לנהג/ת הממוצע/ת להרגיש טוב איתה ועם עצמו בעיקר.
בדרך חזרה מהדרום השומם למרכז כבר הייתי ממש גאה, בתוואי דרך שנוי במחלוקת (צומת שוקת, דרך להבים, והלאה) נחשפה עלייה תלולה במיוחד שגרמה לשיירת מכוניות להאט, בזמן שכף רגלי נותרה סטטית על הגז כמו מחוג המהירות ומד חום המנוע. 115 כוחות סוס נושאים 1250 טון, וראו זה פלא, ‘הלברדור’ מטפסת בשקט יחסי עלייה אכזרית.