סאנגיונג קורנדו SUV חדש (1.5 ל’ 163 כ”ס) – מבחן דרכים

 

סאנגיונג קורנדו חוזר בפעם השנייה ומבטיח שהפעם יסתכל למתחרים בלבן של העיניים בלי למצמץ. האם תג מחיר נמוך ואטרקטיבי, יצליח לשכנע שונא קרוסאוברים ידוע כמוני?

 

 

לפני שאתם קוראים/ות את המבחן הזה, כדאי לכם להיות מודעים לבעיה שלי עם קרוסאוברים. אתם מוכרחים להבין חובב מכוניות ונהיגה מזדקן שעוד הספיק להינות מהדבר הזה שנקרא “מכונית” בתור הזהב שלה, והמציאות משתנה מול עיניו. החל מהתהליך הזוחל של ניתוק הנהג מהמכונית ועד להיעלמות הדרגתית של כל קטגוריות הרכב המוכרות כמו משפחתיות, מנהלים, מכוניות ספורט ורכבי שטח – והפיכת כוווולם לסוג של ג’יפונים/קרוסאוברים.

קשה לי לראות כיצד מותגים ודגמים בעלי מסורת, מוניטין וערכים מוצקים, מתוכם גם כמה מיתולוגיים בעלי קהל מעריצים אדוק, משנים פניהם בהוראת מחלקות השיווק, והלוגו שלהם מוצמד לזנבם וחרטומם של קרוסאוברים/ג’יפונים/”רכבי פנאי” רכים ושמנמנים, רעי-טעם וביותר מדי מקרים גם נחותי יכולות.

כאילו מישהו החליט שבשביל מה להשקיע בדינמיות, אם העיקר זה העיצוב…. ואם קהל ההדיוטות מרוצה – הרי שזה מספיק. וכך יצא שאני פשוט משוכנע שקרוסאובר, כל קרוסאובר, הוא פשוט מכונית הרבה פחות טובה מהמשפחתית עליה הוא מבוסס. בכל פרמטר. לא תשמחו לדעת שברוב המקרים זה נכון עד כאב.

 

 

 

הכל התחיל פעם

 

שורשיו של הסאנגיונג קורנדו נעוצים אי שם בשדות הציד הנצחיים. זה היה פעם שמו של רכב שטח אמיתי וטהור, אפילו לא רע בכלל, שהחל את חייו כגרסה הקוריאנית של ג’יפ CJ המיתולוגי. את הדור השני שלו הכרנו גם בישראל בתחילת שנות ה-2000 – רכב שטח קשוח במבנה מסורתי והפעם עם עיצוב מוזר וקשה לעיכול. אבל כבר לפני 10 שנים החל תהליך המעבר העולמי לקרוסאוברים/”רכבי פנאי” במקום כל דבר אחר, וגם הקוראנדו הפך מרמבו קשוח למטרוסקסואל מעודן – הדור השלישי שלו (C200) ויתר על הילוך הכוח, מרווח הגחון ויכולות השטח וכמובן על המראה הקשוח – והפך לג’יפון שמנמן, רך ומעוגל.

תשע שנים אחרי, הקוראנדו מפציץ עם דור רביעי בעל מראה ומפרט מודרניים שמתמודד בקטגוריה של הספורטאז’-טוסון-3008, ומגיע גם אלינו במחיר אטרקטיבי, יחסית.

לא נלאה אתכם בקורותיו ותהפוכותיו של מותג סנגיונג בעולם ובישראל וגם על מעמדו במולדתו קוריאה – גם שם הוא סוג של אנדרדוג לצד הענקים – יונדאי וקיה, שהבעלות עליו התחלפה חדשות לבקרים. רכבי סנגיונג התבססו לאורך שנים רבות על מכלולים מכניים די קונבנציונליים, מתכנונם של יצרנים גדולים במערב, שמיוצרים בקוריאה ברשיון – אז מה היה כל כך מיוחד בהם?… בואו ונרמוז בעדינות מרובה, שמישהו בכיר במסדרונות סאנגיונג נתן צ’אנס למעצבים ש”חושבים מחוץ לקופסה” (הגדרה עדינה מאוד). וכך דגמי היצרן השונים, עד להגעת הקוראנדו הנוכחי, “הצטיינו” במראה, אפעס…..מוזר, בלשון המעטה. בעברית פשוטה – הקוראנדו החדש הוא הסנגיונג הראשון שלא מאתגר לי את העין – ואפילו נראה טוב.

 

 

 

אני יפה…?

 

זה כמובן עניין של טעם אישי, אבל אפשר להתרשם שהיצרן סוף-סוף מתחיל לגבש לעצמו סוג של שפה עיצובית, מעין קו מנחה. במבט ראשון, הקוראנדו כאילו מסותת בגרזן – צללית טרפזית, קוים רבועים וחדים, כמעט גסים. הוא נראה גדול – עניין חשוב לרוכשי הקרוסאוברים, העיצוב מערב אלמנטים מהטיבולי הקטן יותר ומהרקסטון הגדול, אבל כאן תוקנו הרבה שגיאות – בעיקר התייחסות ראויה לגלגלים והדגשתם – הן באמצעות גודל פיזי מכובד (גלגל גדול זה תמיד טוב, הן ויזואלית והן דינמית) והן באמצעות הדגשת בית הגלגל בכנפון שחור ש”מגדיל” אותו ויזואלית.

קפלי הפח המודגשים בדפנות ובקו הכתפיים האחורי השרירי, מעניקים את האופי הדרוש לעיצוב הרבוע. שטח החלונות סביר מאוד ומעניק ראות מספקת החוצה, להבדיל מהרבה קרוסאוברים מודרניים שהחלונות שלהם זעירים ומזכירים יותר חרכי ירי. החלק האחורי של הגג בעיצוב “צף” כלומר מובדל מקורה  C– תגידו שזה אלמנט שהועתק בלי בושה מיצרנים אחרים?… מה אכפת. אם זה נראה טוב, אז זה טוב. באופן כללי החבילה הכוללת נאה, מוצקה, בעלת נוכחות. לא לחינם התעכבתי כל כך הרבה על העניין הזה – ה”ניראות”, רושם ההגעה, הנוכחות – אלה עניינים כבדי-משקל בקרב חובבי/ות הקרוסאוברים.

 

 

גם העיצוב הפנימי קצת שונה, לטובה. להבדיל מכל מיני סביבות נהג מעוגלות ו”עוטפות” שמצליחות לייצר בעיקר קלסטרופוביה, כאן הפאנל הקדמי שטוח ומדגיש את תחושת הרוחב והאווריריות של תא הנוסעים. מתגי התפעול נמצאים בדיוק היכן שאתם רגילים להושיט את ידכם, פתחי מיזוג בגובה נכון שמזרימים את האוויר הקריר לכיוון הפנים, גלגל הגה ולוח מחוונים שלקוחים מהרקסטון.

הצבע השולט הוא שחור, עם הרבה שחור-פיאנו מבריק, זה יפה – רק בתנאי שזה נקי, כי רואים עליו כל גרגר אבק וטביעת אצבע. איכות הפלסטיקה סבירה אבל יורדת והופכת לבסיסית ככל שיורדים בגובה לכיוון הרצפה. המושבים נוחים ותומכים היטב וקל להשיג תנוחת נהיגה מצוינת – לא גבוהה מדי ועם גלגל הגה שממוקם נכון. גם מאחור תיהנו מיתרונות העיצוב הרבוע והממדים המכובדים – המרווח לרגליים, לכתפיים ולראש מצוין.

נפח תא המטען על הנייר, 407 ליטר, לכאורה סביר. אבל בפועל הוא לא מרשים ובעיקר רדוד, אולי כי מתחתיו נמצא גלגל רזרבי אמיתי בגודל מלא – משהו שהולך ונעלם בתעשיית הרכב, אבל חשוב ביותר בישראל שבה כבישים באיכות שמזכירה עולם שלישי הם עדיין נפוצים, וזה חשוב מאוד ברכב שמיועד לנסוע בשבילים פה ושם.

הקוראנדו מגיע לישראל ברמת אבזור אחת שכוללת תאורת LED, חישוקי סגסוגת 18 אינץ’ מסילות גג, מסך מולטימדיה 8′ תומך אפל ואנדרואיד בעברית עם מצלמה אחורית וחיישני חנייה קדמיים ואחוריים, בקרת אקלים מפוצלת ושקע USB. חסרים פתחי מיזוג אחוריים ושקעי USB וטעינה מאחור  – היי, זה אוטו משפחתי שמסיע ילדים שמחוברים לטמבלפון 24/7!…. חבילת הבטיחות האקטיבית כוללת בלימה אוטומטית, זיהוי הולכי רגל, התרעות בפני התנגשות וסטיה מנתיב, תיקון סטיה מנתיב, התרעת ערנות נהג ותאורה אדפטיבית. סה”כ חבילה מספקת, שחסרים לנו בה בקרת שיוט אדפטיבית, זיהוי רכב בשטח-מת וזיהוי תמרורים. הציון במבחני הריסוק של EURONCAP שנערכו לרכב עם הופעתו ב-2019 מרשים ועומד על 5 כוכבים.

 

 

 

ברזלים ומספרים ובכלל, איך זה נוסע?

 

בעולם קוראנדו משווק עם מנועי בנזין ודיזל ועם הנעה קדמית או כפולה, אלינו הוא מגיע במפרט טכני אחד – טורבו-בנזין בנפח 1.5 ליטר שמייצר 163 כ”ס מכובדים ב-5,000 סל”ד ונתון מומנט טוב למדי של 28.5 קג”מ החל מ-1,500 סל”ד, אמור להספיק כדי להזיז מהמקום 1,510 ק”ג (יבש) דרך תיבה אוטומטית-פלנטרית בעל 6 מהירויות מתוצרת AISIN  היפנית, עם בורר מצבי נהיגה (רגיל, ספורט ושלג) והנעה קדמית בלבד. הצמיגים הם במידה 235/55 על חישוקי סגסוגת בקוטר 18′. יומרות שטח אין כאן – אבל בכל זאת יש מערכת בקרת ירידה במדרון.

כל זה מספיק כדי להאיץ מעמידה ל-100 קמ”ש תוך 12 שניות, נתון בינוני למדי בכל פרמטר. בפועל התחושה מאחורי ההגה היא שיש לקורנדו מספיק כוח לכל צורך שפוי, גם תחת עומס משפחתי, כל עוד זוכרים שלא מדובר במכונית ספורטיבית. בחירה במצב “ספורט” תמשוך כל הילוך לסל”ד גבוה יותר, משהו שאולי ישפר את תחושת הנמרצות. מהירות מרבית בסך 193 קמ”ש היא רק תאורטית בישראל, באל מרמזת על יכולת שיוט לא רעה במהירות גבוהה – אלא שמעל 140 קמ”ש פסי הגגון האפנתיים מייצרים רעש רוח נוכח.

עניין נוסף שהפריע לי – המערכת האקטיבית לתיקון סטייה מנתיב היא מבורכת, אבל אם למשל לא תאותתו לפני מעבר נתיב, המערכת תתגלה כבעלת אופי כמעט אלים – מצד אחד זה טוב ל”חינוך” הנהג/ת להקפיד לאותת בכל מצב, מצד שני דווקא בתמרון חירום שמצריך תגובה מיידית בלי לחשוב על איתות, המערכת ממש מפתיעה בהתנגדותה להפניית ההגה, משהו שבידיים לא נחושות עלול להתגלות אפילו כמסוכן!

 

 

הקוראנדו דואג להזכיר לכם שהוא אינו מכונית ספורט גם כשהכביש מתחיל להסתלסל ומצב הרוח שלכם קצת שובב – האחיזה אמנם גבוהה ובטוחה, אבל מתלים רכים למדי, זווית גלגול נוכחות, תחושה מעט כבדה, היגוי עמום לחלוטין ונטייה מודגשת לתת היגוי, משדרים לכם מיד שמוטב להרגיע, להוריד סל”ד ומהירות – וש”רכב פנאי” במהותו אינו מכונת נהיגה.

אבל הקטע הדינמי של הקוראנדו הוא אחר – זה אוטו רגוע ונוח. מאוד נוח. משהו שלומדים להעריך לעת זקנה…. גלגלים בקוטר גדול עם הרבה אויר בצמיג משפרים את נוחות הנסיעה, המתלים מכויילים נכון – לא רך מדי, אבל מספיק על מנת לגהץ מפגעי סלילה עירוניים ומנגד גם לרסן היטב נדנודי מרכב במהירויות גבוהות. כל זאת אגב בידוד רעשים ורעידות טוב למדי. תוסיפו מושבים נוחים ותנוחת נהיגה טובה – והתוצאה היא מכונית נוחה מאוד שגומאת מרחקים ארוכים בלי לעייף אתכם כלל.

חבל רק שהיכולת המרשימה הזו נפגמת בשל צריכת דלק לא מבריקה – אמנם היצרן מצהיר מלכתחילה על 12.5 ק”מ רשמיים סבירים לליטר בנזין, בפועל, בנסיעת המבחן הארוכה שכללה מאות קילומטרים שמתוכם הרבה מאוד שיוט בינעירוני על כביש 6 במהירות חוקית למהדרין, לא הצלחנו להשיג יותר מ-10.7 ק”מ לליטר. בנהיגה עירונית עתירת פקקים וזחילות קיבלנו מספר חד-ספרתי מבהיל למדי מהליגה המקובלת באמריקה במנועים בנפח כפול. ביחד עם מיכל דלק קטן יחסית בנפח 50 ליטר בלבד, המשמעות היא כניסות תכופות יחסית לתדלוק.

 

 

שטח?…. עם הנעה קדמית בלבד אין מה לחפש כאן אפילו אזכורים ליכולות שטח שאפיינו את הקורנדו בעבר, אבל קוטר הגלגלים המכובד יחסית, מרווח גחון סביר של 18.2 ס”מ והמתלים הנוחים, מאפשרים לקורנדו בעל ההנעה הקדמית כושר תנועה סביר מאוד בשבילים כבושים ופה ושם גם צליחה זהירה של כמה חריצים, בורות ומהמורות שיגרמו לנהג המשפחתית הממוצע לוותר.

לקחתי את הילדים צפונה לעין-א-תינה ולא היססתי להיכנס (בעדינות כמובן) עם הקוראנדו לשביל המשובש, כולל אבנים בולטות, בורות ומעברוני-מים מרוצפי אבנים, שחלפו תחת גחונו ללא דרמה עד לרחבת החנייה הצמודה למים הקרירים. בזמן שנהגי משפחתיות וקרוסאוברים נמוכים יותר נאלצו לחנות רחוק ולצאת לצעדה ארוכה ומאובקת ברגל בשמש הקופחת. זו בדיוק רמת העבירות שנדרשת מ”רכב פנאי” מודרני והקוראנדו עומד בה בכבוד. 

 

מחשבות בדרך הביתה

 

קרוסאוברים אף פעם לא יהיו כוס התה שלי. לא התחברתי לקטע. ברור לי שכל הנתונים וההסברים והעובדות הטכניים והיבשים שאכתוב ואגיד (ואצעק) לעולם לא יצליחו לחדור אל תודעתם של חסידי הז’אנר האופנתי שמנופפים כל מיני תירוצים הגיוניים לכאורה כמו “לשבת גבוה”, “קל להיכנס ולצאת”, “זה פרקטי”…. בתכל’ס זה בא להם ישר מהבטן – זה הטרנד העכשווי, זה מה שהולך עכשיו ואת זה הם רוצים. והיי, זה בסדר גמור.

ובמגבלות הללו, דווקא האנדרדוג הקוריאני הזה מצליח לעשות את העבודה בכלל לא רע – הוא לא מושלם ויש בו כמה קצוות לא מלוטשים שממתינים לטיפול ולשדרוג עתידי במסגרת מתיחת פנים, אבל מה שיש, נראה טוב ובנוי טוב, מאובזר כיאות ובטיחותי כפי שצריך, מאוד מרווח ומאוד נוח לשימוש משפחתי –אינכם משלמים עבור ה”ניראות” מחיר בפרקטיות, נהפוכו. 

ואם כבר מדברים על מחירים – 144,900 ש”ח, הוא מחיר מספיק אטרקטיבי תמורת “הרבה אוטו” – מקביל +/- לספורטאז’ הוותיק (בעל המוניטין העדיף), זול מהטוסון ומה-3008. מה עוד נבקש? שיוכיח אמינות ראויה שמצידה תוביל לשמירת ערך סבירה ולביקוש בשוק היד השנייה, מה שישכנע עוד רוכשים לתת אמון במותג הקוריאני. לנוכח האיכויות שהפגין הקוראנדו במבחן הזה, אין סיבה שזה לא יקרה.

 

מתחרים: יונדאי טוסון, קיה ספורטאז’, פיז’ו 3008

המחיר: 145 אלף שקל – תמורה טובה לכסף

צריכת הדלק: 10.7 ק”מ לליטר בממוצע בתנאים לא תובעניים במיוחד. לא משהו.

דירוג בטיחות ישראלי: 6 מתוך 8 מרביים. בסדר גמור

דירוג זיהום אוויר: 14 מתוך 15 מרביים. אאוץ’

 

 

מה טוב? עיצוב, נוכחות, מרחב פנימי, נוחות נסיעה, תמורה למחיר

מה רע? תא מטען רדוד, אבזור לא מושלם, צריכת דלק, מערכת תיקון סטייה מנתיב “אלימה”