סיור יקבים והחיים הטובים עם מרצדס A CLASS החדשה
בציר חדש וטוב: סבב יקבים (קסטל, קדמא ויקב פאר) עם מרצדס A CLASS החדשה – החיים הטובים
נראה לי ששתיתי שלוש כוסות יין במצטבר, כבר לא ספרתי את מספר הבקבוקים שעברו בשולחן. הייתי האחרון, כך שהיה לי זמן להרהר. מעולם לא הייתי גרופי של יין, מעבר לדרוש בארוחות שישי (קידוש), ארבע כוסות בפסח וטעימות בהמלצת השף בביקורת מסעדות. הגעתי לגיל שכוס יין לפני השינה, יכולה לעשות יותר תועלת מנזק ואם זה עובד לצרפתים (“הפרדוקס הצרפתי”), אין סיבה שזה לא יעבוד גם לעמים שניצחו את נפוליאון. “טרואר”, אומר יונתן ואני חוזר למציאות, סדנת יין למתחילים, ב”איש הענבים“, נרשמתי לפני שבוע.
זו הפעם הראשונה שאני שומע את המילה הזו, שנועדה לתאר, מכלול של תנאי סביבה לגידול יין, לתמצות ההשפעה של הגאוגרפיה, האקלים, תנאי הסביבה, בעלי החיים והצמחים במרחב הגידול על טעמו ואיכותו של המוצר הסופי. בשביל הצרפתים “טרואר” היא מילה קדושה, דרך לתאר את המאפיינים הייחודיים של מקום מסוים, המשפיעים ומעצבים את היין המיוצר באזור.
כבר עברנו למילים אחרות, “בוקה”, “טאנינים” ו”עפיצות”, אקלקטי קמעה. כשמישהו לועס את המושגים לצד כוסות נמזגים, שולחן אבירים, גבינות איכותיות. אני מבין שהגזמתי. מחר בבוקר אני לוקח את המלכה החדשה, מלכת הכביש 2018, מרצדס A Class, לכתבת לייפסטייל ברחבי הארץ. היא אמנם עומדת בחוץ בשלוש השעות האחרונות, אך שתיתי יותר מדי.
אני אשן באזור. אין מקום מפתה יותר מהרחובות הציורים של יפו העתיקה, להתעורר מול הים. שהוד רוממותה ה-A Class תחכה לי מעט. היא הגיעה אלינו בדור הרביעי, החדש, בינו לבין הראשון אין דבר מן המשותף, למעט שם הדגם וסמל הכוכב. המילה “בציר”, מתארת נפלא את שני העולמות האלה – יין ורכב חדש. אמממ, יין? למה לא בעצם, אין לי פגישות מחר, הלילה שלי פנוי, סיור יקבים בפרובנס הישראלי ‘הרי יהודה’. לילה טוב.
שש בבוקר, מקלחת רותחת, מצחצח שיניים מתחת לזרם המים החמים. לקח לי זמן למחוק את החיוך מאמש. ‘סאטלה’ של יין, זו ‘סאטלה’ אחרת, מעודנת יותר. לא סתם אומרים שיין ישמח לבב אנוש. שתי כוסות קפה וחצי שעה אחר כך, אני יושב בתוכה, בתא הנהג. הכרנו אמש, כשאספתי אותה מעולם התצוגה – מרצדס A CLASS, מלכת הכביש לשנת 2018, דגם A200, צבע אפור מטאלי, גרסת ה’פרוגרסיב’ המאובזרת. אם תרצו, דגם הכניסה המאובזר, לשושלת ה”מלוכה” הגרמנית, בין 229,000₪ לגרסה הבסיסית, ל-269,900 לדגם המבחן, ומעל ל-300 אלף ₪ לגרסת ה-AMG LINE, כתלות בדגם וברמת הגימור. לוחץ על כפתור ההפעלה, היא מתעוררת לחיים, התצוגה נדלקת במסך המוארך שהחליף את לוח השעונים המיושן ההוא, ואני נזכר שהיא גם מקשיבה כשמדברים אליה.
קורא לעברה “היי מרצדס” שקט מדי. חוזר ואומר “היי מרצדס” החלטי, והנה היא כבר עונה לי באדיבות בריטית. קר לי, אני מודיע לה “I’m Cold”, והיא מפעילה את המזגן, מעלה את הטמפרטורה (בכל פעם יש לבקש שוב), ומודיעה לי ש-“I’m setting the temperature to 23 degrees”. יופי, עכשיו סוף סוף לא אראה מוזר, כשאחליט לדבר עם הרכב. מדובר על ממשק ה-MBUX, שפותח בשיתוף עם חברת HARMAN הידועה, חברה בבעלותה של SAMSUNG. הממשק תומך במגוון שפות תצוגה, בהן גם עברית. הזיהוי הקולי אגב, עדיין אינו קיים בעברית ואמור להגיע תוך כמה שנים.
כמה דקות אחר כך, ניצלתי את הקימה המוקדמת, חיברתי את הטלפון לכבל ה-USB (מרצדס החליטו להתקין שקע C-USB, במקום שקע USB סטנדרטי ותיאמתי ביקור בשני יקבים בהם אסייר היום. הסיור הראשון נקבע לשתיים בצהריים, עד אז יש לי מלא זמן פנוי לנהיגה אמיתית.
מתחת למכסה המנוע מסתתר מנוע טורבו שפותח בשיתוף רנו-ניסאן. מדובר במנוע בנפח 1.3 ליטר מוגדש, עם צריכת דלק משופרת, שעוד אגלה שתעמוד בתנאי המבחן על 15 ק”מ לליטר. הכוח שלו זמין תמיד, תודות למומנט של 25.5 קג”מ כבר מ-1,600 סל”ד, ברצועת כוח רחבה. זה אינו רכב ספורט, והוא לא מתיימר להיות כזה. הוא לא יצמיד אתכם לכיסא בזמן האצה (8 שניות מכובדות מאפס ל-100 קמ”ש), אך יש לו מספיק כוח לעקוף שתי משאיות, (עם כל הזהירות הדרושה), מבלי להסס או לתכנן את התמרון. פשוט ללחוץ על דוושת הגז ולצאת לעקיפה כל עוד הדרך פנויה.
שום דבר לא רגיל ברכב הזה. אני סוקר את פאנל הפיקוד. עבר זמנם של הקימורים המוזרים והבליטות המכוונות בדשבורד, כדי לייצר לוח שעונים. ,הכל כאן דיגיטלי, חד וצבעוני. המידע מוקרן על זוג מסכים, ששניהם מורכבים כיחידה אחת מאורכת המזכירה אייפון מאורך. בצד ימין, מסך מגע 10.25″ שאחראי על המולטימדיה, ההגדרות השונות ברכב, התממשקות לטלפון, ומשמש למעשה כמו כל מסך מרכזי ברכב, מהשנים האחרונות. בשינוי קל. השליטה עליו היא משולשת; מהכפתורים בצד הימני של ההגה, מגע במסך עצמו ודרך משטח המגע (Touch Pad), שנמצא מימין לנהג, במקום בו במכוניות אחרות ממוקמת ידית ההילוכים.
יש פה עקומת למידה, ללא ספק, אבל לאחר כמה ימים תבינו מה עושה כל מתג על ההגה, בצג המגע ובסביבת משטח המגע, והאפשרויות הן רבות ומגוונות. המסך השמאלי אגב, מחליף את לוח השעונים הסטנדרטי. הכל ממוחשב, שינוי מסכים פנימי, לנוחיותכם, למי שמעדיף לראות את מד הטורים, מד המהירות הדיגיטאלי, כזה המשולב באנלוגי, צריכת דלק וגרף המציג את אופי הנהיגה שלך, אם חסכונית או לא. כמה קל להחליף? נגיעה במשטח המגע הקטנטן בחלק השמאלי של ההגה – ההתאמה האישית מעולם לא הייתה קצרה יותר.
מתחת למסך, שפשוט מונח על הדשבורד, 3 פתחי אוורור שמזכירים פתחי אוורור עליון במטוס, נוחים מאוד לתפעול וסיבוב. מעט כפתורים למטה, בעיקר לשליטה במזגן וזה הכל. הרכב הזה כה ממוחשב שהכל מתבצע דרך ה-MBUX, ואם זה לא שם, כנראה שזה לא קיים ויש יותר סיכוי שפשוט לא מצאתם את האופציה, כי אפשר לבטל/ להגדיר כמעט הכל.
בלי לשים לב אני עולה על פס ההפרדה המשובש בצדו הימני של כביש 6, הגלגלים בצד ימין “ננעלים”, הרכב מאט מעט, מחזיר אותי שמאלה, אני מתעורר. מערכות הבטיחות במרצדס תמיד היו “נשכניות”, אבל הפעם אולי קצת יותר מדי. בכל רכב מתקדם אחר ההגה היה מחזיר אותנו שמאלה כל פעם מחדש. פה ב-A Class, אתם פשוט לא רוצים להתעסק איתה, ואין לכם ברירה, או שתבטלו את האופציה לתיקון סטייה מהנתיב דרך ממשק ה-MBUX, או שתלמדו לנהוג במרחק סביר מהפס הימני. מרצדס מתחשבת ברוכבי האופניים, קצת פחות בנהג ובכותב שורות אלה. ביטלתי את המערכת להמשך היום.
עצרתי לכוס קפה באלונית על כביש 6, התיישבתי על ספסל בחוץ והסתכלתי עליה. אני אוהב את איך שהיא נראית. בדור החדש היא חטובה יותר, שרירית, עם פנסים מחייכים הנמתחים לצדדים והסמל, סמל שלא משאיר הרבה מקום לשאלות. זו מרצדס, היא גאה בכך, והיא פה כדי למשוך מבטים. האם כולם יתחברו אליה? זה כבר עניין של טעם, אבל משהו בתצורת ההאצב’ק (סדאן תגיע בקרוב), גורם למידות שלה להיראות גדולות יותר ממה שהן באמת. 4.42 מ’ אורך, עם בסיס גלגלים של 2.73 מ’.
צריך לזכור שעדיין מדובר בסדרת הכניסה למרצדס, זו לא נועדה להיות מכונית מנהלים גדולה. היא תסיע שני מבוגרים מאחור (או אפילו שלושה צנומים), אך מרווח הראש מוגבל לגבוהים. אמנם הצלחתי למחרת היום להסיע שני קטקטים בכיסאות בוסטר, אך הייתי צריך להזיז את המושב קדימה, כדי שיהיה להם נוח מספיק לבעוט בי מאחור.
עקבו אחר מלכת הכביש ברשתות החברתיות
מבלי לשים לב, הגיעה השעה לבקר ביקב הראשון שלנו להיום, Domaine du Castel. הסיפור של יקב קסטל מתחיל בסוף שנות השמונים, במושב רמת רזיאל, למרגלות ירושלים. בשנת 1988, כמעט במקרה, נטע אלי בן זקן את הכרם הראשון בעידן המודרנית בהרי יהודה, בחצר ביתו ברמת רזיאל. ארבע שנים אחר כך, נבצרו הענבים הראשונים לבית Castel, ומשם לאחר יישון של שנתיים בחביות עץ אלון צרפתי, באביב 1995, הושקו 600 הבקבוקים הראשונים. לאחר שבקבוק אחד מצא את עצמו בבית המכירות סות’ביס בלונדון, הבין אלי בן זקן, לפי מכתב התגובה הנלהבת שקיבל, שיש בידו Grand Vin 1992, לבית Castel, על שם המצודה הצלבנית שנמצאת בסמוך לישוב.
המבנה החדש שנגלה לעיני במושב יד השמונה הזכיר לי נופים ציוריים מאירופה הקלאסית, יקבים עם מסורת של עשרות שנים, המון עץ, מרתף עצום ממדים המלא בחביות יין חדשות, מיכלי בטון ענקיים המשמשים לתסיסת ענבים ראשונית וציוד מתקדם, מהטכנולוגיות החדשניות ביותר בשוק. מכונה אוטומטית שמצלמת ענב ענב ובוחרת מה לעשות בו, לפי מגוון פרמטרים משתנים. הגיע הזמן לצילומים, מזיז את הרכב ומבין שהמצלמות והחיישנים השתלטו על חיינו, מערכת הבטיחות מזהה מכשול בצד ימין ומתריעה לי על גבי המסך המרכזי מה מידת המסוכנות של המכשול, ואיפה בדיוק הוא נמצא.
הגרנד וין 2016, שנמזג לכוס הטעימות הינו זן בסגנון בורדו. בלנד של קברנה סוביניון, מרלו, פטי ורדו וקברנה פרנק. 20 חודשים בחביות עץ צרפתיות, הצבע שלו עמוק, הטעם שלו מזכיר פירות יער שחורים. באופן תיאורטי, אני יכול לשתות חצי בקבוק, אך בפועל, אוסף בקבוק לערב, יחד עם הלבן של קסטל, כי עדיף שלא אפרד מהרישיון ‘על נהיגה בשכרות’. אפרת מיקב קסטל, מספיקה להגיד לי שאלי בן זקן, הבעלים, טוען שזה הבציר הטוב ביותר עד היום.
אני ברכב, היקב הבא שאבקר היום יהיה יקב קדמא. מדובר על היקב היחיד בארץ שמשתמש בכדי חרס ענקיים כחלק מתהליך היצור של היינות. בשנת 2010, לינה סלוצקין, הגיעה למסקנה שלאחר עשרים שנות עבודה באינטל היא רוצה לעשות שינוי. משפחת סלוצקין נטעו כרמים בשטחי האדמה שלהם במושב כפר אוריה, ולינה נסעה למחוזות נוף ילדותה בגאורגיה והזמינה כדי חרס מותאמים לתעשיית היין. כך מייצרים יין בגאורגיה וכך יצרו יין בישראל העתיקה, בימי קדם. החרס מאפשר ליין למצות טעמים, תוך כדי שמירה על טמפרטורה נמוכה (כמו קולר). אני בוחר לטעום את יין הקינוח של קדמא, מדובר על סוג של פורט (יין מתוק מחוזק), עם טעמים עזים של פרי בשל ושוקולד, גוף כבד ויין נהדר בצבע בורדו עז.
הישן מול החדש. הטכנולוגיות השונות, עובדת ההייטק לשעבר מול כדי החרס מימי קדם, אני מדמיין את בציר הענבים, בחירת האשכולות הטובים, בין אם במכונה אוטומטית ובין אם בשיטה ידנית, תהליך המעיכה והתסיסה והיישון גורמים לי להבין שרכב טוב זה כמו יין, נורא קל להעמיס את הרכב בטכנולוגיות, תוספות ואביזרים, אבל הסוד הוא לתת בדיוק את מה שצריך, לא פחות ולא יותר. מולי לוח השעונים החדשני, אני עובר למצב “ספורט” וסוחט את הדוושה. המתלים קשיחים יותר, תגובת המצערת מהירה יותר ותיבת שבעה הילוכים המתקדמת (תוצרת שבדיה), מורידה הילוך או שניים, כדי לעזור לי לנצל באופן מיטבי את המומנט הזמין. כמה קילומטרים אחר כך אני חוזר אל מצב ה’קומפורט’, הכי נוח.
אוטוטו ערב, טרם אכלתי, ואין לי דבר בבטן, למעט כמה רבעי כוסות יין טוב. מחפש מסעדות בקרבת מקום, והוייז מכוון אותי לטל שחר. שביל עזים, מסעדה חלבית הממוקמת במבנה המזכיר אחוזה, מלאת עץ גושני וכפריות. התפריט מגיע, מזמינים פלטת סלטים, חציל ים תיכוני, בלאדי אפוי עם עגבניות, שום ופטה עיזים וקרפצ’ו דגי ים, פרוסות דקות של דג ים, עם ויניגרט עגבניות ולימון עם צי’לי חריף ועשבי תיבול. הפוקאצ’ה כבר בשולחן ומבלי לבקש, בעל הבית מפנק אותנו בשני כוסות יין אדום, מרלו תוצרת הבית.
סוף סוף אפשר לשתות, הערב כבר כאן, יום מעייף אך מהנה מאחורי, ואני מתענג על כל ביס המשלב פוקצ’ה חמה, חתיכת דג מוחמץ וגונב מעט מהחציל שמוסיף את הטוויסט הסופי. היין משתלב היטב בארוחה, ואני שואל בעניין ובמעט חוצפה, “מאיזה יקב היין”?, וזוכה להזמנה מיידית ליקב פאר ששייך לבעלי המסעדה. בעודי מתלבט אם להזמין עוד פוקאצ’ה מהטאבון, אני מחליט להיענות להזמנה ולסור ליקב.
יקב פאר ממוקם במשק עיני, במושב טל שחר. בנוסף ליקב, יש כאן גם מבשלת בירה, ייצור שמן זית ומרכז מבקרים המשלב את שלושת הענפים. יקב פאר הוא יקב בוטיק צעיר, המייצר כ-3,000 בקבוקים בשנה, ומדובר למעשה על הבציר הראשון של היקב. המרלו (בציר 2017), יושן בחביות אלון צרפתי למשך כ-10 חודשים, בעל גוון ארגמני עם שוליים סגולים, טעמים של שזיף שחור ואוכמניות, מעט קפה וקאסיס. תוספת נפלאה לצד גבינות קשות ופוקאצ’ה. בנוסף למרלו, מייצרים ביקב פאר, גם בלנד בורדו, רוזה, שרדונה ובלנד אדום.
בדרך החוצה, וורנדה ענקית. אני עוד אשוב לכאן, יש כאן נוף פנורמי משגע, מטע עצי זית, שורות שורות, ובתיאום מראש יש גם אירועים, שילובים של בשרים על האש ומעושנים, לצד הבירות, שמן הזית וטעימות היקב. פרובנס הישראלית במרחק שווה מירושלים ותל אביב.
