החורף פה: זמן טוב להוציא את הסוזוקי ג’ימני לשטח – סקירה

השם סוזוקי ג’ימני, מלווה אותנו בישראל כבר חצי יובל. לאחרונה פרסמה סוזוקי שתצא בקרוב גרסת 5 דלתות לג’ימני ואנחנו, במערכת מלכת הכביש, חשבנו שזה זמן מצוין לעצור רגע ולתת כבוד לאייקון מוטורי, ולגלות שהשורשים שלו התחילו למעשה לפני למעלה מ-50 שנה

תמונות: יובל לוי וירוסלב סטפנוב

ההיסטוריה של סוזוקי עם מכוניות בעלות הנעה כפולה התחילה אי שם בשנות ה-60, כאשר סוזוקי שמה לעצמה מטרה לייצר רכב שטח מסוג ‘קיי’ (רכב קטן מימדים ובעל נפח מנוע צמום שזוכה להטבות מס ביפן). בשנת 1968, סוזוקי רכשה את יצרנית הרכב היפנית ‘הופ מוטור קומפני’, שייצרה רכב שטח קטן בשם HopeStar ON360, ובשנת 1970, הוצג הדור הראשון של הג’ימני: LJ10, כאשר ראשי התיבות הן Light Jeep. נכון, לא טעיתם, ג’יפ זה מותג אחר.

בכל אופן, כמה קל ה”ג’יפ” הזה היה? 590 ק”ג בלבד. כשליש מרכב פנאי מודרני. המנוע הצנום, שתי פעימות בנפח 359 סמ”ק, קורר באמצעות אוויר והכיל שני צילינדרים שהפיקו יחד 25 כ”ס בלבד. הדור הראשון עבר מספר מתיחות פנים שהציגו מנועים משופרים, כאשר הגרסה האחרונה שקלה 770 ק”ג והציגה מנוע 4 פעימות בנפח 797 סמ”ק שהפיק 42 כוחות סוס.

הדור השני הוצג בשנת 1981, וזקני השבט יזכרו אותו בשם השיווק שלו בישראל ובעוד מספר מדינות בעולם: סוזוקי סמוראי. לסמוראי, בדגם ששווק מחוץ ליפן, הותקן מנוע “עצום” בנפח 1,000 סמ”ק שהפיק 44 כוחות סוס והביא את הג’ימני, או הסמוראי כפי שנקרא בישראל, למהירות מרבית של 109 קמ”ש באמצעות תיבת הילוכים ידנית שכללה ארבעה יחסי העברה. בהמשך הוצגו שלל גרסאות מרכב (כגון טנדר) ומנועים בכירים יותר, והסמוראי ליווה אותנו במשך שנים ארוכות, עד אמצע שנות ה-90.

הדור השלישי, סוזוקי ג’ימני כמו שכולם מכירים אותו בישראל, הוצג בשנת 1997 והחל להיות משווק בשנת 1998. דור זה זכה למנוע בנפח 1300 סמ”ק שהפיק 80 כ”ס, ובהמשך ההספק צמח ל-86 כ”ס. דור זה הציג גרסת מרכב פתוחה עם גג ברזנט, שלצערנו לא זכתה לעלות לישראל. הוא שווק בישראל עם תיבות הילוכים ידניות ואוטומטיות, ועיקר הביקורת על אותו דור, במונחים מודרניים של עולם הרכב בשנות ה-2000, סבבה סביב נוחות הנסיעה וקצב הנסיעה בדרכים סלולות.

תחום זה שופר במעט בדור הרביעי והנוכחי שהוצג 21 שנה מאוחר יותר, נצח במונחי עולם הרכב. כן, ניכר שהג’ימני בהחלט לא ממהר לשום מקום. הדור הנוכחי, כמיטב האופנה המודרנית, הציג מראה רטרו שמרבע במקצת את העגלגלות לה זכה הדור השלישי ומקנה לג’ימני עיצוב שדומה יותר לדור השני. הדור הרביעי מוצע עם מנוע בנפח 1.5 המפיק 100 כ”ס ו-13 קג”מ (לעומת 11.2 קג”מ בדור השלישי) ואפשרות לתיבה ידנית או אוטומטית.

אז אחרי ההקדמה הארוכה לה ראוי הג’ימני, מה דעתנו עליו?

עיצוב חיצוני

אין ביטוי טוב יותר לתאר את הג’ימני הנוכחי מאשר ‘רטרו-שיק’, ואם נצמיד לו לוחית של ‘רכב אספנות’ זה לא יראה חשוד כלל. העיצוב ה’קופסתי’ והגודל המצומצם, שני אלמנטים חריגים בעולם הרכב המודרני, יגרמו כמעט לכל אחד להתאהב בו ממבט ראשון.

עיצוב פנימי ואבזור

העיצוב החיצוני ממשיך לתוך תא הנוסעים. רטרו בהחלט, אבל לא בטוח ששיק. פתיחת הדלת תסנן את הקונים הפוטנציאלים באולם התצוגה לאלו שלא נרתעים מאבזור דל ומאיכות חומרים בסיסית. אחרי נהיגה בכל כך הרבה רכבי מבחן שמנסים להתעלות אחד על השני, יש משהו מיוחד בישיבה ברכב שלא מתיימר ולא מנסה לעשות משהו אחר. הוא נשאר בקסם שלו, במה שהפך אותו לאייקון שהוא.

כן, בג’ימני הספרטניות שולטת: המושב לא מתכוונן לגובה ולמען האמת הוא גם לא ממש נוח לישיבה, ההגה לא מתכוונן קדימה ואחורה, מערכת המולטימדיה מיושנת, תאורת הפנים נראית כאילו נלקחה ממחסני החברה משנות ה-90, בורר ההילוכים הידני מותקן ברצפה ולא עטוף בקונסולה מפוארת, אם תשבו במושב האחורי תוכלו למצוא פח חשוף לצידכם, לוח המחוונים מכאני כמובן, המראה המרכזית אינה אלקטרוכ-רומטית, לא תמצאו תאורה בסוככי השמש ואת הג’ימני תצטרכו להתניע באמצעות סיבוב מפתח, רחמנא ליצלן. אז מה כן יש בסוזוקי ג’ימני? בעיקר אופי, ובכמויות גדושות.

לנוסעים מאחור, שישתחלו באמצעות זוג הדלתות שמלפנים, יש מרווח ראש נדיב ובאופן מפתיע גם מרווח ברכיים טוב. מנגד, המושב עצמו נמוך יחסית, וידיות האחיזה שבגג ושקע הטעינה הם פחות או יותר כל האבזור שיקבל מי שיאלץ לשבת שם. זה בדרך כלל השלב בו אנו מפרטים על תא המטען, אך בג’ימני אין מה לפרט. תא המטען כל כך מצומצם, שערכת הקפה שלנו מנעה מדלת תא המטען להסגר. כמה מצומצם? 85 ליטר בלבד. במידה ותצאו רק זוג לטיול, קיפול המושב האחורי יספק נפח תא מטען בגודל 377 ליטר.

על הכביש

סוזוקי ג’ימני הוא ככל הנראה אחד מרכבי הכביש הפחות טובים שיש לשנת 2023 להציע. נכון שהדגם הנוכחי שופר באופן משמעותי כמעט בכל הפרמטרים, אך גם שאר המכוניות שמסביב הפכו לטובות יותר, והג’ימני עדיין נשאר מאחור. תרתי משמע. כמה מאחור? תלוי בגרסה בה תנהגו: 17.2 שניות ארוכות למדי ל-100 קמ”ש באוטומטית ו-14.1 שניות בידנית. מהירות מרבית? כ-140 קמ”ש (בירידה ארוכה מחוון המהירות יוכל להורות על מהירות גבוהה יותר, כך סיפר לי חבר). יכולת כניסה לפניה? לוקה בחסר. יציבות? כמו שוק ההיטק לאחרונה. בידוד רעשים? נעדר. תורמת לכך גם זווית השמשה הקדמית המאונכת, שמייצרת רעשי רוח נוספים.

אבל אם נשים את כל הדברים האלו בצד, וננסה להתייחס לג’ימני בתור מה שהוא: רכב שטח, נקבל חוויה אחרת לחלוטין. הישיבה גבוהה, מעל הקרוסאוברים של השכנים, ובגרסה הידנית מתגלה קסם שיחזיר אתכם לשנות ה-90. אחיזה בבורר ההילוכים תעביר לכם את הויברציות שמייצרים גלגלי השיניים בתיבת ההילוכים. לג’ימני יש קסם ייחודי שיהפוך כל נסיעה, במידה ואתם לא ממהרים כמובן, לחוויה חיובית ונטולת פילטרים. חוויה בה תהפכו לחלק אינטגרלי בתפעול המכונה המופלאה.

על השטח

כמעט כל החסרונות של הסוזוקי ג’ימני באים לידי ביטוי כיתרונות כשתגיעו לשטח. שני סרנים חיים, שלדת סולם, הילוך כח, בסיס גלגלים של 225 ס”מ ומשקל קל שנובע מאבזור בסיסי, הופכים את הג’ימני לרכב שטח קטן אך קשוח, שמסוגל לבייש רכבי שטח שעולים הרבה יותר. למוטרדים מעצמת המנוע נוכל לספר שפרמטר זה אינו מהווה בעיה ברוב המוחלט של המקרים בזכות משקל קל והילוך הכח שמעניקים לג’ימני זריזות ויכולת עבירות מצויינת, וזאת למרות צמיגי הכביש אותם נעל רכב המבחן. עם זאת, נציין כי אותם צמיגים, והיעדר מיגון תחתון מנעו מאיתנו לנסות ולאתגר את הג’ימני יתר על המידה. עוד נקודת בונוס: בסוף יום הטיול, שכלל נסיעה לא מעטה בשטח, צריכת הדלק היתה סבירה למדי: כ-12 ק”מ לליטר בלבד.

לסיכום

טוב: עיצוב חיצוני, יכולות שטח

לא טוב: אבזור, בטיחות, ביצועים בכביש

לסיכום: המוהיקני הכמעט אחרון

מחיר: 150,000 שקלים לגרסה הידנית ו-160,000 שקלים לגרסה האוטומטית

עוד בנושא:

בחסות היבואן: בעלי סוזוקי ג’ימני בטיול שטח ראשון אחרי הקורונה

כמה חיכינו: סוזוקי ג’ימני החדש (2019) מבחן דרכים

טעויות בעיצוב? 12 מכוניות שמעירות לנו את ה-OCD

סוזוקי ג’ימני 2019 – דור 4 משודרג ומעוצב החל מ-124,990 ש”ח