מבחן בלעדי לדודג’ צ’אלנג’ר Scat Pack SHAKER

הדב האמריקאי מתעורר, דודג’ צ’אלנג’ר סקאט-פק שייקר במבחן בלעדי

תמונות: אביחי דמארי

משהו קטן על בוילר מלא אדים, אגדה שחזרה לחיים, ומוזיקת רוק מעולה.
ישנה אמרה שבה אמריקה משולה לבוילר מלא מים, כך שאם תחמם אותו, צפה לאדים. המשבר הכלכלי של 2008 הוריד את תעשיית הרכב האמריקאית לקרשים, אך אמריקה כמו אמריקה, לא תיפול כל כך מהר, קלינט איסטווד הבטיח, אמריקה קיימה.

זה לא מבחן דרכים רגיל, אין לי מחיר לתת לכם, היא לא נמכרת בארץ, ולייבא אותה הנה זו מסכת ייסורים ארוכת שנים בפני עצמה, תודות לחוקים והגבלות שנחקקו בתקופה בה המדינה דאגה באופן ברור יותר לקבוצות כוח מאשר לאזרח הקטן ועל הדרך הרגה את תעשיית הרכב הישראלית ואת התחום המוטורי הכחול-לבן בכלל. אבל עזבו אתכם פוליטיקה, באנו לתת בראש. אז משכתי כמה חוטים ניצלתי את מעמדי הרם עד מאוד, וזמן קצר לאחר מכן, דודג’ פאקינג צ’אלנג’ר סאקט-פק המי 392 שייקר-הוד נחתה אצלי בחנייה.

קצת מספרים, שנדע לאן לשייך אותה…
מנוע V8 המי 392 (אינצ’ מעוקב בריבוע), או 6.4 ליטר בעברית, 485 כ”ס, 65.6 קג”מ, בלמי ברמבו 6 בוכנות מלפנים ו- 4 מאחור, משקל עצמי של כמעט 2 טון, אורך של 5 מטרים ורוחב קרוב ל-2 מטרים. תיבה הילוכים אוטומטית 8 הילוכים של “אליסון”, פחות מ-4 שניות למאה, מהירות מוצהרת של 292 קמ”ש והמון דציבלים של מכונית השרירים האייקונית מאמריקה.

הצ’אלנג’ר עשתה קאמבק מרהיב ב-2008, לאחר 25 שנים מאז סוף הדור השני שלה ב-1983, האמת? צ’אלנג’ר עשתה את הקאמבק מאז 1974 (34 שנים), הדור השני לא היה באמת צ’אלנג’ר, הוא היה סוג של מיצובישי, אבל הי, למי אין שלדים בארון?

העיצוב מרהיב, רטרו מכונית שרירים אמיתית, היא הגדולה מבין הטריו השרירי הינקי, מוסטנג קמארו וצ’אלנג’ר, עם עיצוב הנראה בבירור כמתיחת פנים מודרנית לדור הראשון שלה מ-1971. קלאסיקה אמיתית שזכתה אפילו לככב בסרט משלה ב-1971 וברימייק ב-1991, ואם תהיתם איך נראית כוכבת הסרט Vanishing point, אודיו סלייב, עם כריס קורנל המנוח שהשאיר אחריו קליפ שייכנס בקלות להיכל התהילה, עם אותו רכב בדיוק (וצילומים
מהסרט).

עד כאן על העיצוב, שימו פליי למוזיקת רקע, השקענו בתמונות, הקדישו להם קצת יותר משניה ותבינו איזו יצירה מדהימה דודג’ קרייזלר הביאו לעולם.

הנעה רועשת ומלאת אדים מזוג המפלטים האדירים, הסאונד של מנוע V8 הוא לא משהו טריוויאלי, תופי קרב ענקיים מכים ברקע, פתיחת המצערת מעירה הר געש משנתו, כעומק הדריכה כך עמוקה הנהמה, הצלעות הופכות לתיבת תהודה, מרגישים את המנוע, הנשימה נעתקת כשנוגעים במנתק ועור התוף עובד שעות נוספות. השכנים לא אוהבים אותי היום. אנחנו זזים לפני שעוצרים אותנו על הפרעה לשלום הסדר הציבורי.

המושבים משולבי עור ואלקנטרה, תומכים ונוחים משחשבתי, כחובב נוחות צרפתית, שוכנעתי. התעשייה האמריקאית לא פראיירית בכלל, שקט פה באופן מפליא, וידית בורר ההילוכים היא היפה שראיתי ברכב כלשהו – הכלאה בין מצערת של האנטרפרייז לבין ידית דריכה של מק”כ.

מתכת כסופה בכל מקום, עור וגימורי קרבון, נעים פה, גם כשדוחפים אותה וגם כשמשייטים. על האבזור והטכנולוגיה נדבר עוד רגע, דודג’ צ’אלנג’ר לא בדיוק בנויה לישראל היפה, היא יותר מוכוונת קרוזים ארוכים ומהירים, רכבת טרנס-אטלנטית, שריר אמריקאי, כבר אמרנו.
בניגוד לדורות המייסדים של מפלצות הענק האמריקאיות, הדור החדש יודע גם לפנות, לא רק להאיץ בקו ישר בברנאאוט לבן.

דודג’ קרייזלר עם השנים התאחדו עם מרצדס, זה אומר הרבה. המתלים הקדמיים שייכים ל-S קלאס, האחוריים ל-E קלאס והתוצאה היא קרוב לאפס תת היגוי, והשלדה וההגה מדברים איתך בגובה העיניים. הם שם בשביל לשמור עליך. הרכב הזה יושב על הכביש בלפיתה איתנה.

אבל ברכב הנעה אחורית מפלצתי שכזה, תת היגוי הוא הבעיה האחרונה שלך, זה הזנב המאוד שמח שדודג’ הנדסו כאן שצריך לשים אליו לב, לחיצה קטנה, בכל מהירות והחלק האחורי נקרע מקו הפנייה לתוך מופע פוטוגני של עשן צמיגים, תמשיכו ללחוץ ובצעד תימני קטן אתם על הצד בהחלקה מלאת אנדורפינים.

שלא תטעו, הכול תחת שליטה, היא לא תיתן לכם להיזרק כמו פריזבי אל האינסוף, הצ’אלנג’ר תשמור עליכם היטב, היא קצת יותר חכמה מקהל היעד שלה, רד נקס מטקסס עם בירה ביד.

האבזור הפנימי עשיר כצפוי, מערכת שמע איכותית מאוד של אלפיין, מסך ענק 8.4′ ואפליקציות ייעודיות של דודג’, תצוגות ספורט, כוחות גי’, זמני הקפה וזמני רבע מייל, תצוגות טמפרטורות שמן וכל מה שצריך בכדי להשוויץ בפני החבר’ה.

כמה הן שימושיות ליום יום? לא כל כך. הרכב הזה מגיע בסטנדרט אמריקאי, עם תא מטען בגודל 460 ליטרים, מרווח פנים עצום גם מאחור למרות מראה הקופה, ואפילו מציג אפשרות הדממת 4
צילינדרים בשיוט לחסכון בדלק. ואם כבר מדברים על פרקטיות נצטרך לתת הסבר קצר על האופציות הרבות שמציעה דודג’ צ’אלנג’ר לרוכש האמריקאי.

לא פחות מ- 15 אופציות!  מגרסת “הכניסה”, עם מנוע V6 “צנוע” הדוחף 305 כ”ס דרך מנועי 5.7 ליטר הדוחפים 375 כ”ס ומנוע 6.4 ליטר עם 485 כ”ס, עליו אנחנו נוהגים. גרסת הקצה, דודג’ צ’אלנג’ר SRT8 מציעה, מלבד מתלים קשיחים יותר וכיול קרבי שלא יבייש את הקומנדו הימי, מנוע 6.2 ליטר מוגדש טורבו כפול הדוחף 707 כ”ס מפחידים עד מבעיתים.

ישנה עוד גרסה, אחת מיוחדת שלא באמת תענה על דרישות המשפחה הבורגנית, זו המפלצת הכי מיוחדת על 4 גלגלים בייצור סדרתי שקיימת, “דודג’ צ’אלנג’ר SRT דימון”, כן, זאת שעושה ווילי. (מישהו אמר דודג’ צ’ארג’ר RT 500 1970?) גרסת הקיצון הפסיכית הזו מגיעה עם אותו מנוע V8 בנפח 6.2 ליטר טורבו כפול, רק שהפעם הוא נבנה מחדש, ומציג טכנולוגיות שלא קיימות בשוק, כמו קירור מנוע ע”י המזגן למשל. גרסת המנוע הזאת דוחפת 840 כ”ס ו- 106 קג”מ לגלגלים האחוריים.

הכוח מעוות השלדות הזה גורם להעברת משקל של טון אל החלק האחורי ומשם שיגור בווילי על זוג הצמיגים האחוריים בזינוק פנתרי. 2.3 שניות אחרי אתם על 100 קמ”ש, 2 שניות נוספות ואתם דוהרים על 160 קמ”ש, את קו ה-400 מטר (רבע מייל), הדימון חוצה במהירות של 225 קמ”ש לאחר 9.65 שניות, מהר יותר מכל מכונית בייצור סדרתי מעולם. כל כך מהר עד שאיגוד ה-NHRA אסר על שימוש בדימון בתחרויות דראג, כשאיגוד ה- hotrods בארה”ב כתב למהנדסי הדימון “עברתם את הגבול, שברתם שיא שלא אמור להישבר ברכב בייצור סדרתי…”.

אבל אנחנו נוהגים על דודג’ צ’אלנג’ר סקאט-פק שייקר, אז מה זה השם הזה בכלל? סקאט פק, ובכן סקאט פק, היה מועדון המעריצים של דודג’ אי שם בשנות ה-70′ שידע איך הוא רוצה את המכוניות שלו, לא בדיוק גרסאות קצה, אלא בעלות מפרט מגוון: נוחות יומיומית עם נתונים הכי קרביים שיש.

ומה זה השייקר? בקצרה, MOPAR, חטיבת השיפורים של דודג’, לקחה את מנוע המי 6.4 ליטרים ודחפו לו סעפת יניקה עילית, לשפר את הקירור. בשפה המקצועית induced cool air intake. אז למה שייקר? כי הוא יושב מעל המנוע עם פתח מיוחד, ובפתיחת מצערת הוא רוקד סמבה.

דודג’ רצו לשמר את המסורת וייצרו גרסת אמצע, כזו שתתאים למי שמבין מה הוא קונה. ואכן כך, הבעלים המאושרים של הסקאט-פק האימתנית הזו ידע מה הוא רוצה, הושיט יד והשיג את זה בדיוק. כמה אנשים כאלה אתם מכירים?

בזמן שקראתם עד עכשיו, הגענו לפיתולים, לזרוק את הרכבת הזו קצת לפניות לראות בעצמנו מהן החולשות והחוזקות של מפלצת בסדר גודל כזה באמת, turn in נפלא, צלילה לתוך פנייה מדויקת פתיחת מצערת הידוק ישבן ושיגור החוצה, הפניות והעברות משקל על מרכב ענק שכזה מתבצע בעיקר מהדוושה, השלדה מצידה מגיבה באופן מופתי ומדויק. ההגה הנעים למגע ומרגיש כבד.

שלא תחשוב שזו מיני קופר S, יש כאן 2 טונות עם כוח מתפרץ וזמין בכל רגע, אין השהיות, כל הפנייה מתבצעת בדיוק מרבי. תיקוני הגה? רק שלחצת יותר מדי והזנב קורע את קו הפנייה. בלימה אדירה לשינוי
כיוון, עיקול חד, בלמי ברמבו אימתניים מעתיקים אותנו אל הדשבורד, הצ’אלנג’ר לא מתייחסת בכלל להעברת המשקל וצוללת אל הפנייה עד הישורת, רקיעה כבדה, שאגת קרב ויקינגית.

פיצוצי מפלט מעומעמים מבריחים ציפורים מבין העצים כשאנחנו מבעירים את הכביש, דבוקים לכיסא וטסים קדימה. לא בא לי להחזיר את האוטו. אביחי הצלם מחזיק בכוח בידיות ה”או-שיט” עם חיוך רחב. גם הוא מסכים, אין מכוניות כאלה, לא בישראל, עדיין לא.

אז נכון אין הצדקה להחזיק רכב כזה וכל שיקולי המחיר, ההיגיון, צריכת הדלק באמת באים לרעתה של המפלצת האפורה והכי מיוחדת שנהגתי בה. אבל מה זה רלוונטי? את מי זה מעניין? יש כאן דרקון, ענק ומרהיב ששובר מפרקות, אי אפשר להתעלם ממנו.

לא יודע אם שמתם פליי לשיר של אודיו סלייב או לא, אבל בתחילת השיר אומר השדרן “השיר מוקדש לאחרוני הגיבורים של אמריקה, שלהם, המהירות היא החופש לנשמה…” ובפזמון כריס קורנל חוזר ואומר “נתת לי חיים, עכשיו תראה לי איך לחיות…” נראה לי שדודג’ צ’אלנג’ר זו התשובה.