חלומות מוטוריים: מכונית שרירים אייקונית רכב שטח יוקרתי ומיניוואן אחד

רשימת החלומות שלי: אומרים שמכונית של גבר אומרת הרבה עליו. יש לא מעט סטיגמות הקושרות בין צבע או גודל הרכב לסממנים פאליים או גבריים אחרים, ועד היום, לא נעשה מחקר אמפירי שמאשש או מפריך את הטענות. וכשאתה כתב רכב לא מעט שנים, לא רק המכוניות שאתה מקבל נמצאות במבחן, אלא גם אתה, ככתב, באופן תמידי.

אחרי השאלה “על איזה רכב אני ממליץ לקנות”, כמעט תמיד תבוא השאלה “אז במה אתה נוהג?”. עד לפני שנתיים כשנהגתי בקיה נירו מטעם חברת הליסינג (אגב, רכב מרווח וחסכוני ולא פחות חשוב, אמין, עם שלל מערכות בטיחות), היה לי את התירוץ של הליסינג. אבל בתפקיד האחרון והנוכחי שלי, כבר לא השתלם לי לקחת “רכב חברה”, מאחר והמשרד במרחק של 6 דק’ ו-17 שניות מהבית, בפארק הייטק צמוד לעיר.

בשלב הזה נכנסתי לדילמה – האם לקנות רכב חדש מליסינג פרטי ו”להשכיב” כ-150 אלף ש”ח? אחרי שהבנתי שמיותר לשים סכום כזה על רכב שיישב בחניה מ-9 בבוקר עד 18:00 בערב, ואחר כך מ-20:00 עד 8:00 למחרת (בכל זאת, יש פיזור למסגרות), במצטבר כ-21 שעות ביממה שהרכב עומד בחניון, ובסופי שבוע יש לי מידי פעם רכבי מבחן, ויתרתי על הרעיון הלא כלכלי בעליל הזה. 

בגדול, החלום היה רכב שרירי אמריקאי (תיכף תבינו עד כמה), והחלום התרסק בפרקטיות ובצרכי היום יום, לכן הלכתי על קרייזלר גראנד וואיג’ר 2011, מנוע V6 בנפח 3.8 ל’, שבמרחקים שאני נוסע ביום יום, זה מוסיף לי 200 ש”ח להוצאות הדלק בחודש. סכום זניח, לעומת הפרקטיות והעושר שמגיע עם הרכב הנ”ל. מאז הקניה אנחנו כמעט לא נוסעים ברכב השני בבית בנסיעות הארוכות, בעיקר אחרי שהילדים גילו שהמושבים ברכב מסתובבים, ויש שולחן נשלף עבורם ו-3 מסכים, או כמו שהגדול קורא לרכב, “אייר פורס וואן”.

מאחר ולקנות רכב חדש בישראל אומר לקנות רכב אחד לך ורכב אחד למדינה, ומכוניות חשמליות… אממ… אהה… טוב זה טור לפעם אחרת, נשאר כרגע עם החלומות, כי גם אם יש תקציב אולי למשהו מהרשימה מיד שניה, החיים בישראל מזמנים לך הפתעות ולא מעט יוקר מחיה, אז עדיף להשאיר את התקציב שנותר ליום שאולי תצטרך אותו.

אז קבלו את רשימת החלומות שלי:

חתול ה”שאול” – דודג’ צ’לנג’ר SRT הל-קט

דודג’ צ’לנג’ר SRT הל-קט – אני צנוע ואסתפק גם באחת משנת 2014. בזמנו, היא תומחרה בכ-60 אלף דולר בלבד, מה שהפך אותה נגישה בארה”ב, לכל מי שחלם על רכב שרירים אמריקאי, אבל לא סתם רכב שרירים. מדובר בגרסא בעלת 707 כ”ס, המופקים ממנוע V8 בנפח 6.2 ל’, עם סופר צ’ארג’ר ותיבת 8 הילוכים שלא נגמרים, המעבירים המון כח להנעה האחורית שברכב. אבל עזבו הכל, הסאונד שלה, הגרגור בהילוך סרק או השאגה בלחיצת גז, גורמת לי ל”עור ברווז”.

הרכב מעוצב עיצוב רטרו יפיפה עם המון כבוד לעיצוב של שנות ה-70′, ובצבעים הנכונים ועם שלל אפשרויות קסטומיזציה (התאמה אישית), שם, בארץ האפשרויות המוטוריות הבלתי נגמרות. מדובר עבורי בחלום רטוב שאולי, במשבר גיל כלשהו אני ארכוש, כי 6.80 ש”ח לליטר דלק היא לא מילה גסה.

אגב, השנה יצאה דודג’ צ’לנג’ר דימון עם 1025(!!!) כוחות סוס אמריקאיים, ולא חשמליים, ותאוצה מ-0 ל100 ב-2.1 שניות שמשאירה המון אבק ופיח לטסלה S פלייד. נשבע לכם שאסתפק גם ב-SRT “הצנועה”.

סוס פרא – פורד מוסטנג פאסטבק 1967

כן עוד אמריקאית. תתמודדו. הפעם קלאסיקה אמריקאית. פורד מוסטנג קלאסית, ולא, לא שלבי ולא ‘אלינור’. פורד מוסטנג פאסטבק 1967. אמרתי לכם, “צנוע”. העיצוב של הרכב מבחינתי, הוא פשוט שיר הלל, ושירה ל’מכוניות שרירים’ אמריקאיות (אם נתעלם לשנייה מהקאמרו SS בצד). מדובר במתיחת פנים (אז לא קראו לזה כך) או יותר נכון – מתיחת ישבן, עם עיצוב מחודש לדור הראשון של הפורד מוסטנג שיצא לראשונה ב1964. מלבד שינויים קלים בגריל ובפנסי החזית, היא זכתה לתצורת קופה עם חלונות אחוריים צרים ו2 דלתות, שכונתה בשם “פאסטבק”, שם שיצרניות אחרות השאילו ממנה במהלך השנים. תחת מכסה המנוע הונח בלוק גדול יותר, מנוע V8 בנפח 4.7 ל’, לו הגדילו את ההספק לכ-258 כ”ס.

אבל הפרטים הקטנים שברכב, מסמלי הלוגו “מוסטנג” המפוזרים ברכב בכל מקום, דרך ההגה המסוגנן, עשוי עץ, ואפילו על לחצני נעילת הדלתות. אם המוסטנג נמכרה ב-2500 דולר, לפי גוגל, גרסת הפאסט-בק שלה נמכרה בזמנו סביב ה-10,000 דולר.  גרסת ה-289 בעלת הביצועים הגבוהים הוצבה מאחורי מנוע ה-FE החדש יותר, בהספק של 335 כ”ס (250 קילוואט; 340 כ”ס) 390 ו- מ”ק (6.4 ל’). 

הפאסטבק נמכר היום במחירים שהופכים את החלום לחלום רחוק מאוד, אלא אם יגלו לי בחצר באר נפט, ואז יהיה לי מספיק כסף (ודלק) להגשים את החלום.

מה קשור מיניוואן? לקסוס LM

מיניוואן. כן מיניוואן. יודע שזאת לא התשובה שחשבתם לקבל מ-כתב רכב, אבל מאז שגיליתי את יתרונות המיניוואן (לקרוא לגראנד ווייאג’ר מיני-וואן זה ממש מעליב), כאבא לילדים, אי אפשר לחזור אחורה; הנוחות, מרווח הפנים, אפשרויות העמסת ציוד בלתי נגמרות, תנוחת ישיבה גבוהה, ובעיקר הנוחות בכבישי ארצנו העמוסים… יכול להיות שהמגזר החרדי עלה על משהו שאנחנו לא הבנו ישר.

ואם כבר מיניוואן, אז למה לא יוקרה, ואם כבר יוקרה למה לא לקסוס? הלקסוס LM החדש עוד לא משווק בעולם, אך הפרטים וההצצה שלקסוס סיפקו גרמו לי להגיד בלב “כזה אני רוצה!”. יש פה עיצוב עם חזית גריל מעוצב וייחודי, ויוקרה שצועקת מכל מקום; החל ממושבי העור המפנקים, הכוללים הדום נשלף, מיני מקרר מובנה, ואף מסך בגודל 48(!) אינץ’. תוסיפו לזה,  שלל מערכות בטיחות וגימור ברמת פרימיום, וקיבלתם את החלום של כל בעל מיניוואן. 

אם כל זה לא מספיק, יש בלקסוס LM גם שלדה קשיחה עם מתלים אדפטיביים, בעלי חיישן לזיהוי ויברציה, שאמורים למנוע את תחושת ה”טלטול אוניה” שיש במיניוואנים, לטובת איכות נסיעה משופרת בהרבה. היא תשווק בתצורה של 4 מושבים(כן זאת לא טעות), 6 ו-7 מושבים, כאשר בתצורת 4 מושבים תתאפשר הכנסת מסך ומקרר ברמת הגימור הגבוה והיוקרתית ביותר. 

הדגם ישווק עם שני מנועים, 2.5 ל’ היברידי, 248 כ”ס, ו-2.5 ל’ טורבו בנזין עם 367 כ”ס. אשאיר לכם להבין לבד, איזה מנוע אני מעדיף מהשניים האלה, בחלום המוטורי הזה שלי. רוב הסיכויים שה-LM יתומחר במחיר לא נגיש לאדם הממוצע עם כיסיו הלא עמוקים, ולכן עבורי הוא ישאר בגדר חלום רחוק.

רכב לסופ”שים – לנדרובר דיפנדר 90

לא הייתי מתנגד גם לדגם הקודם, אבל הדיפנדר החדש פשוט חלום. כשבחנתי את הדיפנדר 90, התגנבה לליבי לראשונה, מחשבה, לא להחזיר רכב מבחן ולהמציא איזה תירוץ, אבל המוסר אצלי חזק מהכל. העיצוב, הטכנולוגיות שהוכנסו בו, הפאר והעיצוב פשוט-חלום-מוטורי-לשטח. זה מפנק לשטח וליום יום, במיוחד ברמות הגימור הגבוהות.

אגב, אם אתם לא יוצאי פלס”ר צבאי או בעלי ידע בנהיגת שטח, הסירו חשש מליבכם – גם סבתא שלי תדע לנהוג איתו בשטח, כי הוא יודע לעשות הכל, לבד. כל מה שצריך זה לבחור באיזה מצב שטח אתם, והוא יגביה או ינמיך את מתלים (פנאומטיים), ינעל ישחרר דיפרנצליים, ומצבי 4 על 4 לבד, ואפילו יגיד לכם בחציית נחל, מה גובה המים בחוץ, ואם אפשר לעבור במקטע הזה. תוסיפו טכנולוגיות בטיחות נוספות לכביש ולשטח, עם ירידה לפרטים הקטנים, בעיקר בדשבורד, כי בכל זאת אלוהים נמצא שם, ותקבלו חלום מוטורי לשטח.

המנוע בנפח 3.0 ל’ עם הספק של 250 כ”ס, עם היסטוריה ויכולות בשטח ובמלחמות, מי צריך יותר מזה? מדוע דווקא דיפנדר 90, הגרסא הקצרה, ולא 110, הגרסה הארוכה? את התשובה לכך יתן כל חובב שטח אמיתי, אבל אם אתם מתעקשים – יש בלנד רובר דיפנדר 90 בסיס גלגלים של 2.587 מ’, מה שנותן לנו זוויות גישה (37.5 מעלות) ונטישה (40 מעלות) גדולות יותר מלנד רובר דיפנדר 110- ודיפנדר 120. כן, יש יפים ומעוצבים ממנו (כמו הוולאר) או יוקרתיים ממנו (ריינג’ רובר החדש, שעולה כמו בית בפריפריה), אבל אם רוצים להיכנס לשטח באמת, זה ה-כלי. אז סליחה פורד ברונקו, סליחה ג’יפ רוביקון, זה לא אתם, זה אני.