משפט תעבורה: איך נוהגים בחורף? המלצות חוקים ותקנות

נהיגה בחורף מצריכה הכנה מקיפה של הרכב ושל הנהג – טור משפט תעבורה חדש של עורך הדין דרור כהנוביץ’ על החוקים והתקנות החשובות של נהיגת חורף

החורף הזה מסתמן כחורף קשה בכבישים. ימים רבים של גשם, סערות והצפות גורמים לתאונות קשות, בהן מזג האוויר משחק תפקיד כאחד הגורמים לתאונה או כגורם המחמיר את תוצאות התאונה. 

בעבר היו תשדירים בטלוויזיה וברדיו בשם “עוברים לנהיגת חורף”, שהזכירו לנהגים שבימי החורף יש לנהוג אחרת לעומת ימים אחרים בגלל הסיכון לתאונה. האמת שהנתונים הסטטיסטיים לא תומכים בטענה הזו, בעיקר לאור העובדה שדווקא בימי הקיץ גרף התאונות הקשות ושיעור ההרוגים בתאונות עולה, ככל הנראה בגלל שהנסועה הכללית עולה בקיץ. למרות זאת במאמר זה אנסה להסביר איך המחוקק מתייחס לנהיגה בתנאי מזג אויר קשים ואיך אפשר למנוע תאונות בנהיגה בתנאי מזג אויר קשים. 

התאמת המהירות לתנאי הדרך
כולנו יודעים שיש מהירות מירבית בכל קטע כביש. 50 קמ”ש בדרך כלל בדרך עירונית, 80 – 100 בדרך כלל בדרך שאינה עירונית. השאלה היא מה קורה כשתנאי מזג האוויר הופכים להיות קשים? באיזו מהירות לנהוג?

תקנה 51 לתקנות התעבורה קובעת: 

לא ינהג אדם אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת של הרכב.

המחוקק לא קובע באיזו מהירות צריך לנסוע כשתנאי מזג האוויר או תנאי הראות קשים. הוא קובע קביעה נורמטיבית, שיש להתאים את מהירות הנסיעה לתנאי הדרך. לא אומרים לנהג – במזג אויר גשום תנהג במהירות של 20 קמ”ש פחות. אומרים לו – תתאים את המהירות לתנאי הדרך. המשמעות היא שגם אם נהג ינהג במהירות החוקית ויגרום לתאונה, תמיד תעלה השאלה האם במהירות נמוכה יותר מהמהירות החוקית היה ניתן למנוע את התאונה. 

הבעיה בקביעה הנורמטיבית הזו, שהיא נבחנת בדיעבד, כלומר לאחר התאונה. שוטר לא יעצור רכב שנוסע במהירות נמוכה מהמהירות המותרת וירשום לו דוח על נהיגה במהירות בלתי סבירה. אם תתרחש תאונה, בוחן התנועה מטעם המשטרה יערוך חישובים באיזו מהירות נע הרכב לפני התאונה, ובאיזו מהירות היה יכול למנוע את התאונה. 

ההמלצה היא להפחית את מהירות הנסיעה בזמן נהיגה בגשם או בתנאי ראות קשים. כמה להפחית? אין תשובה חד משמעית. אם הגשם קל – כ-10-20 קמ”ש פחות. אם התנאים קשים יותר – הרבה פחות מזה. 

נהיגה בתנאי ראות קשים

תנאי ראות קשים יכולים להיגרם כתוצאה מגשם חזק, ערפל, סופת חול, ברד וכו’. פעמים רבות נשמעת הטענה לאחר תאונה: “לא ראיתי את התמרור” או “לא ראיתי את הרמזור”. 

פסיקת בתי המשפט במקרים כאלה נחרצת מאוד: לא רואה – אל תיסע. המשמעות היא שאם נהג מתקרב לצומת ולא מצליח לראות את הרמזור או התמרור עקב תנאי ראות קשים, אסור לו להתקדם ולנסוע. מוטב במקרה כזה לעצור במקום בטוח ולא להמשיך את הנסיעה עד להתבהרות מזג האוויר. טענת “לא ראיתי” לא תתקבל. 

בקיץ זה יכול להיגרם בעיקר כתוצאה מסינוור בגלל השמש או סינוור מרכב אחר. שוב, ההנחיה היא זהה: לא רואה – אל תיסע.

שמירת מרחק

תקנה 49 לתקנות התעבורה קובעת: 

(א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מרווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב

כולנו יודעים שצריך לשמור מרחק. רוב הנהגים שומרים על מרחק, אך לא תמיד מספיק. החוק קובע שהמרחק המינימלי הוא שניה אחת בין רכב לרכב. זה לא מספיק – ההמלצה בתנאי נהיגה רגילים היא לשמור על מרחק של 2 שניות בין רכב לרכב. הדבר נעוץ בכך שמרחק העצירה של הרכב מורכב מזמן תגובה של הנהג + זמן תגובת המערכת + מרחק הבלימה התלוי במהירות.

לאדם יש זמן תגובה מינימלי של 3/4 שניה – מרגע זיהוי הסכנה, עיבוד המידע במוח והפעולה הגופנית הנדרשת – לחיצה על הבלם או הסטת ההגה. כל זאת בהנחה כי אותו אדם לא סובל מעייפות או מהסחת דעת בנהיגה.  

נוסיף לזה את זמן תגובת המערכת, הכוונה לזמן שלוקח למערכת הבלמים של הרכב להתחיל להגיב ללחיצה על דוושת הבלם ולהתחיל את בלימת הרכב. זמן זה עומד על 0.3 שניות כשמערכת הבלמים תקינה. 

כלומר, בתנאים אופטימליים, בלימת הרכב תתחיל לאחר שעברה יותר משניה מרגע זיהוי הסכנה. בזמן הזה הרכב ממשיך לנסוע באותה מהירות ללא תגובה למעשה. בתנאי מזג אויר קשים, כשהראות לקויה, נהגים מגיבים מאוחר יותר לסכנות, ולכן אנו נדרשים לתגובות חירום רבות יותר. בשל העובדה הזו יש לשמור על מרחק גדול יותר בין רכב לרכב בנהיגה במזג אויר גשום או כשהכביש רטוב. יש לנסות לצפות סכנות קדימה – לראות מתי שיירת המכוניות מתחילה להאט, מתי מתקרבים לצומת או לשלולית. נהג, שמתכונן לסכנה, יגיב מוקדם יותר וימנע תאונה. 

כלל הדרך

כלל הדרך לא כתוב בחוק אלא הוא יצירה של פסיקת בתי המשפט. משמעותו של כלל הדרך היא, שכאשר רכב סוטה מנתיבו לשוליים או לנתיב אחר, מדובר בהתרשלות של הנהג שלא התאים את המהירות לתנאי הדרך, אם אין גורם אחר לסטייה שהוא לא בשליטתו של הנהג. הנטל להביא הוכחה לסתירת החזקה המשפטית הזאת מועבר כעת אל הנהג, שצריך כעת להוכיח כי גורם שלא בשליטתו גרם לו לסטות מנתיבו. הוכחה כזו יכולה להיות נקר בצמיג, שמן על הכביש, בור, חיה שחצתה את הכביש וכו’. כל אלה דברים שהנהג לא יכול היה לצפות מראש ולכן לא יכול היה להתכונן אליהם. אם לא יעלה בידו להוכיח כי הגורם הזר גרם לו לסטיה, הוא יורשע על פי כלל הדרך בסטיה או בגרימת התאונה.  

גשם, מים על הכביש, ברד או שלג לא יכולים להוות הגנה במקרה של כלל הדרך, כי חוזרים לחובה הבסיסית לפי תקנה 51, החובה להתאים את המהירות לתנאי הדרך. אם אני כנהג יודע שאני נוהג בכביש רטוב או מכוסה בברד, שלג או קרח, אני לא יכול לטעון שהסיבה לסטיית הרכב לא היתה בשליטתי. עלי להתאים את מהירות הנסיעה לתנאי הדרך המשתנים. 

בדיקת חורף

תקנה 273ד לתקנות התעבורה קובעת:
(א)  רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 10,000 ק”ג, רכב אספנות, רכב עבודה ואוטובוס למעט אוטובוס זעיר פרטי – אשר חלפה שנה מיום שנרשמו לראשונה חייבים בבדיקת חורף שתיערך מיום תחילתן של תקנות התעבורה (הוראת שעה) (מס’ 2), התשע”ט-2019 במפעל למכונאות רכב, כאמור בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש”ל–1970, או בתחנת בדיקה כאמור בתקנה 273.

(ב)  לא ינהג אדם ברכב כאמור בתקנת משנה (א), בתקופה שבין 1 בדצמבר ועד 31 במרס של כל שנה, אלא אם כן בידו תעודה מאת מפעל למכונאות רכב או תחנת בדיקה בנוסח שהורה עליו מנהל אגף הרכב, כי הרכב נבדק בבדיקת חורף ונמצא תקין.

 (ג)   בתקנה זו, “בדיקת חורף” – בדיקה שנערכה על פי מפרט והוראות אחרות של מנהל אגף הרכב, המופקדים לעיון הציבור במשרד התחבורה, או מבחן רישוי שנתי של הרכב שנעשה תוך 90 הימים שקדמו ל-1 בנובמבר של כל שנה.

כאמור, החובה לעבור בדיקת חורף חלה על רכב כבד מעל 10 טון, רכב אספנות, רכב עבודה ואוטובוס. כל אלה חייבים לנהוג בתקופה בין 1 בנובמבר לבין 31 במארס לאחר שבוצעה בדיקה כזו במכון מורשה. 

בעלי רכב פרטי ואופנועים לא מחויבים בבדיקת חורף, אבל חלה עליהם החובה לנהוג תמיד ברכב תקין: 

תקנה 306 לתקנות התעבורה קובעת: 

רכב וכל החלקים, האביזרים והציוד המורכבים עליו או המותקנים בו יהיו בכל עת במצב תקין ובמצב שאין בו כדי לגרום רעש, הפרעה, נזק או סכנה לנמצאים עליו, בתוכו או על ידו, לעוברי דרך או לרכוש.

מומלץ לבדוק את הרכב במוסך לקראת החורף, בעיקר את תקינות הצמיגים, מערכת הבלמים, ההגה, המגבים והאורות. בעלי רכב ישן יעשו טוב לעצמם אם יבדקו את אטימת מערכת ההצתה והחשמל. חבל להיתקע בדרך לאחר כניסה לשלולית. כלי רכב מודרניים פחות סובלים מהבעיות האלה. מומלץ להחליף מגבים פעם בשנה. מגבים עולים כמה עשרות שקלים ויש להם השפעה רבה על הראות.

צמיגים שחוקים או קרועים יכולים להשפיע על יציבות הרכב והבטיחות שלו, והדבר קריטי מאוד בנהיגה בתנאי מזג אויר קשים. צמיג חדש עם חריצים עמוקים מנקז את המים ביעילות רבה יותר בזמן הנהיגה. צמיג שחוק גורם למרחק בלימה ארוך יותר ולאחיזת כביש נמוכה יותר בסיבובים. זה יכול להיות ההבדל בין ‘כמעט תאונה’ לתאונה. צמיג קרוע יכול להתפוצץ בשעת נסיעה ולגרום לאיבוד שליטה, ובנוסף הוא יכול  להיקרע ביתר קלות בכניסה לבור בכביש בגשם, ולא יהיה נעים לעמוד בצד הדרך בצורה מסוכנת ולהחליף גלגל במזג אויר קשה. 

חובת הדלקת אורות

תקנה 96 לתקנות התעבורה קובעת את החובה לנהוג ברכב עם מערכת אורות תקינה תמיד:

לא ישתמש אדם ברכב אלא אם מערכת האורות שבו מותקנת ופועלת כהלכה.

בחורף יש למערכת אורות תקינה חשיבות גבוהה יותר, לאור תנאי הראות הקשים. 

תקנה 97(ג) קובעת את החובה להדליק אורות בחורף:

לא ינהג אדם מונית, אוטובוס או רכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 14,999 ק”ג, בכל דרך וברכב מנועי אחר, למעט אופנוע, בדרך שאינה דרך עירונית, בתקופה שמיום 1 בנובמבר ועד 31 במרס בכל שנה, אלא כשמאירים בו פנסי החזית או פנס תאורת יום והפנסים האחוריים.

הדלקת מערכת התאורה ברכב באור יום הוכחה כמשפרת את נראות הרכב ונמצא קשר ישיר בין הדלקת אורות ביום לבין שיעור המעורבות של רכב בתאונות. בישראל קיימת חובת הדלקת אורות נמוכים ברכב פרטי (בעבר נקראו “אורות מעבר”) בין 1 בנובמבר לבין 31 במארס בדרכים שאינן עירוניות. אופנוע, אוטובוס, מונית ורכב כבד חייבים להדליק אורות גם בדרכים עירוניות. לכל הנהגים בכל כלי הרכב מומלץ להדליק אורות בכל נסיעה גם בדרכים עירוניות וגם לעשות זאת בקיץ. התרומה לבטיחות גבוהה מאוד ועלות הדלקת האורות היא אפסית כמעט. 

איזה אורות מדליקים? את האורות הנמוכים של הרכב, בפנסי החזית. לא את אור הלד, לא אור חניה, לא אור ערפל – את האורות הנמוכים. ברוב כלי הרכב המודרניים, הדלקת אורות נמוכים תדליק נורה ירוקה בלוח השעונים לציין שהאורות דולקים. 

הדלקת אורות ערפל

תקנה 107(ד) לתקנות התעבורה קובעת:

הותקנו ברכב פנסי ערפל כאמור בתקנות 347 ו-347א, מותר להפעילם רק במקרה של ערפל, או כשיורד גשם שוטף, או שלג.

התקן בישראל מחייב כל רכב ששנת היצור שלו 1988 ומעלה להיות מצויד בפנס ערפל אחורי אחד לפחות, המאיר בצבע אדום. 

מתי מדליקים אור ערפל? בתנאים של ערפל, גשם כבד או שלג. אור ערפל הוא אור אדום חזק מאוד, המאיר לאחור ומסמן את הרכב בתנאי ראות קשים. שימו לב שכשיוצאים מתנאי ראות קשים יש חובה לכבות את האור כי הוא מסנוור מאוד. זו עבירה להדליק אור ערפל בזמן שלא שוררים תנאי ראות קשים. 

פנסי ערפל קדמיים – יש כלי רכב בהם מותקנים שני פנסי ערפל לבנים. בפנסים אלה ניתן לעשות שימוש בתנאי ראות קשים. הם מכוונים כלפי מטה ומאירים את הכביש מספר מטרים לפני הרכב. שימוש באור גבוה בערפל הוא לא יעיל, כי האור יוחזר לעיני הנהג ויסנוור אותו, לכן קיימים אורות ערפל, שמאירים למטה וחודרים את שכבת הערפל. 

לסיכום, זכרו תמיד שבגשם ובתנאי מזג אויר קשים, היכולת של הרכב להגיב במצבי חירום משתנה. אנו רגילים לנהוג בישראל בתנאי מזג אויר יבש, מתרגלים ליכולת הבלימה הרגילה של הרכב ולאחיזת הכביש שלו. בתנאי מזג אויר קשים, תנאי הראות משתנים, הכבישים חלקים יותר ואנו נדרשים להגיב ליותר מצבי חירום – בור בכביש, הצפה, שלולית, בלימה פתאומית של הרכב שלפנינו.  שמירה על רכב תקין, שמירה על מרחק, הדלקת אורות נכונה והתאמת המהירות לתנאי הדרך תמנע תאונות.

אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי, ו/או חוות דעת משפטית. בכל מקרה יש להתייעץ עם עו”ד מוסמך על מנת לקבל ייעוץ המותאם לנסיבות המיוחדת ולנתוני המקרה הספציפי וכל מקרה יש לבחון לגופו. 

דרור כהנוביץ’ הוא עו”ד העוסק בדיני תעבורה במשרד עורכי דין לאה גולדמן, חובב רכב וכותב בבלוג “אב במשרה מלאה“.